חוק החולה הנוטה למות נחקק בשנת 2005, והוא לוקה בכמה בעיות קרדינליות: (1) הוא מחיל את עצמו מלכתחילה על כמות מזערית עד אפסית של מטופלים (רק מי שרופאים קבעו שנותרו להם לכל היותר שישה חודשי חיים גם אם יקבלו כל טיפול רפואי); (2) הוא מחיל על סוף החיים ערכים מטפיזיים ("קדושת החיים"), וכמעט שאינו מעניק משקל לערכים דמוקרטיים ליברליים – אוטונומיה של המטופלים, כבוד האדם ואיכות החיים; (3) הוראותיו סבוכות במידה שמרתיעה מכל ניסיון להחילן; (4) הוראות החוק מצמצמות למינימום האפשרי את זכויותיהם של חולים הנוטים למות לפעול על פיו, וכך מייתרות למעשה את קיומו; (5) החוק והוראותיו אינם מוכרים לציבור, ולכן הוא אינו משתמש בהם. מאמר זה מציע דיון שיטתי, ערכי ורציונלי בסוגיות הקשורות לסוף החיים. לאור דיון זה הוא מציג את החוק, את חסרונותיו ואת כישלונו. נוכח דברים אלה מוצגת בפירוט הצעת חוק לתיקון חוק החולה הנוטה למות שנוסחה בידי עמותת ליל"ך והונחה על שולחן הכנסת. הצעה זו כוללת שינויים רבים שיעניקו משקל לרצונותיהם ולבחירותיהם של חולים הנוטים למות, ויחזקו מאוד את מעמדה של הרפואה המקילה (פליאטיבית). לצד הצעת החוק, המאמר מציע גם רוויזיה מקיפה ויסודית הרבה יותר, שמטרתה להכפיף את הטיפול המשפטי והחברתי בסיום החיים לשיח כבוד האדם.