בהקשרים רבים של שגרת החיים האנושית יש מעמד מרכזי ומיוחד לאדם שאינו בין החיים. כך בהלוויה של אדם שזה עתה הלך לעולמו, כך ברצון להשתמש באיבריו של המנוח להשתלה בחולים הזקוקים להם או להשתמש בזרעו של המנוח או בביציותיה של המנוחה כדי להביא צאצאים שלהם לעולם, כך בתערוכת גופות המוצגת לקהל הסקרן או למטרות הלימודיות המתבטאות בחדרי הנתיחה האוניברסיטאיים, ועוד כהנה וכהנה. כאשר דיון בהקשר כזה נערך בבית המשפט, פסק הדין כולל התייחסות אל מעמדו של הנפטר בתוך מערכת ההסדרים, הזכויות והחובות שהדיון נערך על יסודה. מנהג העולם הוא שההקשרים הללו נדונים על פי הבעיה שעל הפרק ולא על יסוד תפיסה כוללת, בעלת מבנה משפטי ויסודות מוסריים ברורים.

המאמר הנוכחי מציע תפיסה כוללת, האמורה לשמש את כל הדיונים המשפטיים בהקשרים שבמרכזם עומד המעמד של אדם שאינו בין החיים. מוצגת בו תפיסת הנוכחות שיש לבני אדם לאחר מותם בתוך סיפורי החיים של מי שנשארים אחריהם.

הנוכחות של אדם בסיפור חייו של זולתו היא הדמות של אותו אדם כפי שהיא מתקיימת בעולמו של הזולת החי, ומתבטאת בהתנהלות שלו. המאמר מציג את תפיסת הנוכחות ואחדים מן העקרונות שלה. דמותו של אדם כוללת מרכיבים שונים של נפשו, ובהם ערכיו, רגשותיו ורצונותיו. המאמר מראה את היתרון של תפיסת הנוכחות, המביאה לדיון דמות מלאה, על פני תפיסות המתמקדות ברצונות, באינטרסים ובציפיות כשמדובר במעמדו של המנוח בהקשרים מעשיים.

הטענות העיקריות של המאמר הן שלאדם יש זכות לכבוד גם במותו (כפי שנקבע בפסיקה), אך תנאי הכרחי לכך שיהיה אפשר לבטא את כבוד האדם המנוח, לא לפגוע בו ואף לגונן עליו בשעת הצורך הוא קיומה של הנוכחות שלו בקרב זולתו. הנוכחות היא תנאי הכרחי לשמירה על כבוד האדם, ולכן הזכות לשמירה על כבוד האדם מובילה את הזכות שיתקיים התנאי ההכרחי לשמירה זו. לאחר מותו יש לאדם זכות לנוכחות, מפני שבלעדיה אין אפשרות לשמור על כבוד האדם שלו, שהוא מזכותו.

במאמר נדונות, לאור תפיסת הנוכחות, סוגיות משפטיות אחדות: תחילה חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, שהמאמר מציע לשנותו, ולאחר מכן הסוגיות של שימוש בגופו או באיבריו של המנוח, בכלל זה שימוש בזרעו של המנוח או בביציותיה של המנוחה לשם הולדה, ירושה וצוואה, הנצחה וזיכרון, שם טוב, לשון הרע ופרטיות.