המאמר עוסק בירושה חורגת, כלומר בדפוסי הורשה רדיקליים המאתגרים את הבסיס התאורטי של דיני הירושה. המיקוד התאורטי הקיים של דיני הירושה במתח שבין רצון המצווה לאינטרסים של קרובי משפחה אינו ניטרלי, והוא בעל השלכות על ההבנות החברתיות של קרבה ושל המשכיות. המאמר מתבסס על תשתית תאורטית שלפיה העברת רכוש לאחר המוות יוצרת פרויקט המשכיות עבור המצווה ועבור מקבליה והרואה בירושה מוסד משפטי דו-צדדי. כיוון שהמשכיות היא ערך המובן והמפורש חברתית, יישומו כולל סיכון מובנה של שעתוק ערכי של נורמות. סיכון זה משליך על זיהוי הקשרים המרכזיים שבחיי המורישה ואפיונם, וחשוב מכך – על הבנות מעמיקות יותר של תפקידה של המשכיות בחברה. על כן הטענה במאמר היא, כי לצד קידום ערך ההמשכיות חשוב להכיר בתוקפן של צוואות המבטאות "ירושה חורגת". הכרה בירושה חורגת מאפשרת להכיר בהמשכיות ולקדמה לצד בחינה מתמדת של גבולותיה. המאמר עוסק בשלושה מקרי מבחן שמטרתם להסביר את הטיעון ולבאר את חשיבותו הנורמטיבית: הורשה אקראית ליורשים ללא היכרות מוקדמת, צוואת מתאבד כאשר הציווי כרוך בהתאבדות והורשה למטפלים בשכר. מקרים אלה מאתגרים את נחיצותה של המשכיות כפרויקט חברתי בעל ערך, את תפקידה כגורם היוצר קשר אל מול האיום של המוות ואת תפקידה כמשקפת את חזון ההמשכיות של המצווה. לבסוף, המאמר מבחין בין ירושה חורגת, המאתגרת את יסודותיה של המשכיות והמשרטטת את גבולותיה, לבין הורשה לא-שגרתית גרידא כגון הורשה לבעלי חיים או התנאת הצוואה בתנאים מכבידים.