מדינת ישראל ירשה מן החוק המנדטורי את הקביעה כי העונש הבלעדי על רצח בכוונה תחילה יהיה מוות. כבר בתקופת המנדט עלה הנושא לדיון בקרב גורמים שונים ביישוב היהודי בארץ, והמאמר עוסק גם בכך, אולם הדיון קיבל תנופה של ממש לאחר קום המדינה. המהלך החקיקתי לביטול עונש המוות שהחל בשנת 1949 והגיע לקו הסיום בשנת 1954 עומד במוקד המאמר. חומרי המאמר הם פרוטוקולים של הדיונים שהתנהלו בכנסת, בממשלה ובמפלגות שונות, מקורות רבים מן העיתונות וכן חומרים ארכיוניים רבים משלל ארכיונים רשמיים ומפלגתיים.

מלבד סקירה מפורטת של תחנות החקיקה השונות והוויכוחים השונים שהתקיימו בהן, בממשלה ובכנסת וכן בדיון הציבורי, עולה טיעון ולפיו הדיון בסוגיית קיומו או ביטולו של עונש המוות שימש בפי הדוברים השונים כלי לעיסוק בסוגיה רחבה בהרבה. לדידם הייתה השאלה הספציפית הזו מעין אמצעי לדיון בדמותה הרצויה של המדינה הצעירה. מצד אחד היו מי שטענו שיש לשאוף כבר כעת אל האידיאל של מדינה המקדשת את החיים והנמנעת מלהוציא אנשים להורג, ומן הצד האחר היו מי שהתנגדו וטענו כי עדיין לא בשלה העת לכך, וכי עונש המוות הוא כלי הכרחי לשמירה על ביטחון האזרחים. כדי להציג זאת המאמר מציע קריאה מעמיקה של הדיונים השונים על רקע ההיסטוריה והאידאולוגיה שעומדת מאחוריהם.

סוגיה מרכזית נוספת הבולטת בדיונים על החוק היא מקומו הבולט של המשפט העברי. המאמר מנסה להסביר את השימוש הרב במקורותיו – בפרט אלה המלמדים על ההסתייגות החריפה מביצוע עונשי מוות – על רקע התפיסות הלאומיות והמוסריות של הדוברים. כמו כן נערך דיון בעמדותיה של הרבנות הראשית, שהייתה שחקן משמעותי בדיון בנושא, וכן נבחן יחסה של המערכת המשפטית להצעת החוק לביטול עונש המוות, כמו גם דרכי יישומו (או ההימנעות מיישומו) של העונש לאורך השנים שבהן היה עדיין בתוקף במדינת ישראל.