שני עשורים חלפו מאז החלה להתבסס בישראל הולדה לאחר המוות, פרקטיקה המצויה במרכזו של שיח משפטי וציבורי ער. על רקע עלייה בשכיחותן של בקשות לשימוש בזרע המת, בייחוד מצד הורים שכולים, התגבשה בבתי המשפט עמדה הגורסת כי כיבוד רצון המת הוא הערך המרכזי ואף המכריע בבקשות מסוג זה. כפועל יוצא נסב הדיון הפסיקתי בסוגיה בעיקרו סביב השאלה אם הולדה לאחר המוות עולה בקנה אחד עם רצון המנוח.

מטרת מאמר זה היא לעמוד על הקשיים שגישה זו מעוררת, ולהטיל ספק בתקפותה מנקודת מבט דסקריפטיבית ונורמטיבית. במרכזו עומד ניתוח משולב של מעמדן של זכויות לאחר המוות, ובפרט הזכות להורות והזכות להמשכיות שמהן מבקשים להיבנות מי שטוענים לפרקטיקה. המאמר מפתח טיעון שלפיו רצון הנפטר לצאצאים לאחר מותו – המפורש או המשוער – אינו מגובה בזכות משפטית המצדיקה את מימושו בהיעדר נטילת אחריות הורית ומעורבות פעילה בחיי הצאצאים העתידיים. 

חלף גישה זו, המאמר מציע כי הצדקות לפרקטיקה יימצאו דווקא בקרב החיים – בדמות אינטרסים וזכויות כבדי משקל כגון זכותן להורות של בנות זוג ושל נשים המבקשות להרות מזרעו של המנוח במסגרת תרומת זרע שאינה אנונימית. על רקע תאורטי זה המאמר מציע מודל אופרטיבי חדש להכרעות בבקשות להולדה לאחר המוות, המתמקד במעמדן של אימהות מיועדות ובצורך להבטיח את סמכותן ההורית ואת האוטונומיה של התא המשפחתי שהן מבקשות להקים בחסות פרקטיקה זו.