ניצול לרעה של זכויות משפטיות: על הגבול שבין מיצוי זכויות לבין סחיטה באיומים
יהודה אייזנברג ואופק סלומון*
הלן גלבר מכהנת כחברת מועצה בעיר אשדוד. במסגרת תפקידה במועצה, גלבר חברה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה של העירייה, אשר דנה במיזמי בנייה שונים בבעלותם של ג'קי בן זקן ושותפו אברהם נניקשווילי, אנשי עסקים תושבי העיר. במסגרת הדיונים בוועדה, גלבר הביעה את התנגדותה לאישור המיזמים, בטענה כי הם לא משרתים את האינטרס הציבורי באופן המיטבי. זמן מה לאחר מכן, ולאחר שני מכתבי התראה לפני תביעה, הגישו בן זקן ושותפו תביעה כנגד גלבר על סך 26 מיליון שקלים, במסגרתה נטען כי היא ניצלה את תפקידה כחברת מועצה בכדי לפגוע במיזמי הבנייה של השניים, וזאת ממניעים פוליטיים ומתוך שאיפה לפגוע בראש העיר, שהוא חברו הקרוב של בן זקן.[1]
ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע קיבל את עמדתה של גלבר והקנה לה חסינות מתביעה בשל תפקידה הציבורי (זאת לאחר שהעירייה עצמה סירבה להכיר בחסינותה), ולפיכך, התביעה נדחתה.[2] בערעור שהוגש לבית המשפט העליון,[3] מתחו שופטי ההרכב ביקורת על הפרקטיקות בהן נקטו בן זקן ושותפו במסגרת הפרשה, פרקטיקות כגון הפעלת מדובבים, שליחת תמלילי שיחות לאלפים מתושבי העיר, ואף מעקב פיסי אחריה על ידי חוקרים פרטיים.[4] בנוסף, הרכב השופטים ביקר את עצם הגשת התביעה, ובמסגרת הדיון, ציין השופט עמית כי "זו לא תביעת השתקה, זו תביעת הפחדה. עם סכומים כאלה אדם לא ישן בלילה".[5] בסופו של יום, משכו השניים את הערעור, ובכך תמה פרשה זו.[6]
פרשה זו מעניינת לעמדתנו מכיוון שהיא מעלה שאלות בנוגע לגבולות השימוש הלגיטימי בזכות משפטית. לכאורה, ניתן היה לטעון כי אם אכן סבורים היו בן זקן ושותפו כי פעולותיה של חברת המועצה גלבר מקורן בשיקולים לא ענייניים ובמטרה לגרום נזק לבן זקן, וכי אכן נגרמו להם נזקים כספיים בשל כך, האמצעי לתבוע פיצוי בגינם הוא תביעה נזיקית כנגד גלבר באופן אישי.[7] אולם, וכפי שעולה מדברי השופט עמית, ייתכן כי מטרתה של הגשת התביעה הייתה הפחדתה של חברת המועצה וניסיון להסיר את התנגדותה למיזמי הבנייה בעיר. במצב דברים זה, האם ניתן לטעון כי תביעתם של בן זקן ושותפו היא שימוש לגיטימי בזכות משפטית?
נעבור לדוגמה נוספת, היפותטית.[8] ראובן, הידוע כחובב גלידה מושבע, הוא מועמד מטעם מפלגה פלונית לבחירות לכנסת. באחד מנאומיו ברדיו, ראובן נשאל לגבי החלטתו הצפויה של הממונה על התחרות לפי חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988, לפתוח בחקירה כנגד חברת הגלידה "יאמי", האהובה על ראובן, בחשד להפרת חוק התחרות. בתשובתו לשאלת המראיינת, השיב ראובן כי במידה שתיפתח חקירה כאמור, יוכח כי הממונה על התחרות פועל למען חברת הגלידה המתחרה "אייסי". משכך, תיאלץ הממשלה בה ראובן יהיה חבר לאחר הבחירות, לפטר את הממונה על התחרות, ולהחליפו באחר.[9]
גם כאן, שאלת השימוש הלגיטימי בזכות משפטית, ובמקרה זה, בסמכות הממשלה למנות ולפיכך גם להעביר מתפקיד את הממונה על התחרות, שבה ועולה.[10] לכאורה, ניתן לטעון כי לממשלה חדשה אכן מוקנית הסמכות להעביר מתפקידו בעל תפקיד כזה או אחר אשר בסמכותה למנות, ולו בכדי שיוכל לממש את המדיניות הרצויה לה. עם זאת, עולה השאלה האם התבטאות שנועדה להשפיע על החלטתו של בעל התפקיד תוך הבהרה בדבר עתידו במידה שיחליט בניגוד לעמדה הרצויה, ובמיוחד כאשר עולה ספק לגבי ענייניות שיקוליו של חבר הממשלה הנוגע לעניין (כפי שעולה מהדוגמה ומהעובדה כי החברה האהובה על ראובן היא החברה אשר עומדת בפני סכנת החקירה), עולה כדי שימוש לגיטימי בסמכות (העתידית, במידה שאכן תוקם הממשלה בה יהיה חבר ראובן), או שמא מדובר באיום שאינו לגיטימי.
בטרם ננסה לענות על שאלות אלה, נבקש להוסיף דוגמה נוספת, שלישית ואחרונה. שמואל הוא בעל דירה, אותה הוא משכיר לאליהו. לאחר שעוברים מספר חודשים מבלי שאליהו משלם את שכר הדירה, ולאחר מספר תזכורות מצד שמואל, פנה שמואל לאליהו וציין כי במידה ששכר הדירה לא יועבר בשבוע הקרוב, תוגש נגד אליהו תביעה לפינוי המושכר. בתגובה לכך, הגיש אליהו תלונה במשטרה כנגד שמואל, וטען כי הוא נסחט באיומים על ידו.
מה דומה ומה שונה בין המקרים שתוארו לעיל? האם ניתן לומר כי איומו של שמואל כנגד אליהו מהווה "סחיטה באיומים"? לעמדתנו, כפי שתובא בתגובית זו, ברי כי במקרה האחרון מדובר במיצוי לגיטימי של זכות משפטית, וכי איומו של שמואל חוקי לגמרי. עם זאת, כפי שהוצג לעיל בחלק הראשון, ישנם מקרים בהם הגבול דק יותר, ובהם, על אף היות הפעולה אותה המאיים מאיים לבצע חוקית, עצם הצבת התנאי, ולחלופין, הניצול לרעה של חוקיות הפעולה, מובילים לכך שמדובר באיום אסור ובסחיטה באיומים.
נדמה כי בשנים האחרונות גוברת החשיבות שבמציאת פתרון למקרי הגבול שהודגמו לעיל. הספרות האקדמית דנה רבות בהתגברות תופעת "תביעות ההשתקה" (SLAPP) ובנזקים שהיא גורמת לנתבעים, ולהשפעה של תופעה זו על יכולתם של תובעים פוטנציאליים שתביעתם מוצדקת לממש את זכויותיהם המשפטיות.[11] עם זאת, תביעות אלו לרוב מסתיימות ב"מחיקתן" בתמורה לוויתור של הנתבע על הטלת הוצאות על התובע, באופן שלמעשה מאיין את האפשרות, הקטנה ממילא, להרתיע תובעים אלו.[12] כמו כן, בעת האחרונה פורסמו מספר התבטאויות אשר נראה כי נועדו "לאותת" לעובדי ציבור כאלה או אחרים מה מצופה מהם, באופן שלעמדתנו מסכן את עצמאותם ויכולתם לבצע את תפקידם כראוי. לכך תוקדש תגובית זו. בחלק השני נעמוד על האופן שבו מפרשת הפסיקה את עבירת ה"סחיטה באיומים",[13] באמצעות דיון ביסודות העבירה ותוך התמקדות באופן שבו מפורש הביטוי "שלא כדין". בחלק השלישי, ננסה להרחיב את האופן שבו מפרשת הפסיקה (ורשויות אכיפת החוק והתביעה בהתאם) את הביטוי "שלא כדין", תוך עמידה על תכלית החוק בהקשר של עבירת הסחיטה באיומים. החלק האחרון יסכם.
יוער, שחיבור זה אינו עוסק במקרים בהם ניכר כי הופר הדין בצורה חד משמעית (למשל, הפרת חובה חקוקה). במקרים אלו, ברי כי אין צורך בהרחבת תחולת עבירת הסחיטה באיומים על מנת לספק מענה משום שהם כבר נכללים בה. ודוקו, המקרים המוצגים בחיבור זה, אף שנדמה כי מדובר בהפרה של ממש של הדין, עוסקים באותם המקרים שההכרעה בשאלה האם כדין הם או שלא כדין אינה חד משמעית. למשל, עילות ההתערבות האפשריות בדוגמת פיטורי הממונה על התחרות, במסגרת המשפט המנהלי, יהיו ככל הנראה קיומם של שיקולים זרים או אי-סבירות של ההחלטה לפטר כתוצאה מחקירה כנגד חברת הגלידה האהובה על הגורם המפטר. לא מדובר בפיטורין אשר עולים כדי הפרה חד משמעית של הדין, משום שמדובר בעילות אשר ניתן לפרש בדרכים שונות ומגוונות, בהתאם להשקפתנו המשפטית ולמידת הנכונות של בית המשפט להתערב בהחלטות מנהליות. עם זאת, לטעמנו בהחלט מדובר בהתנהגות שיש למנוע, מכיוון שהיא פוגעת באינטרסים המוגנים בעבירה (למשל חופש הפעולה של עובד הציבור). לטעמנו, כפי שיוצג בחיבור, חומרת ההפרה ניתנת לאומדן באמצעות מדרג, אשר בקצהו האחד ישנן התנהגויות "כדין", ואילו בקצה השני ישנן התנהגויות "שלא כדין" באופן מפורש (למשל איום בתקיפה). מקרי הביניים הם אלו בהם ישנה סמכות "לאיים" כדין אך מנסיבות העניין עולה כי סמכות זו נוצלה לרעה, באופן שעשוי להפוך את ההתנהגות מושא הניתוח להתנהגות שלא כדין.
הספרות המשפטית הנוגעת לעבירת הסחיטה באיומים כוללת התייחסות חלקית לחלק מהסוגיות המוצגות בחיבור זה. עם זאת, התייחסות זו שונה מהניתוח אותו אנו מבקשים להציע. כך למשל, אלון ברנר מציע מגוון של שיקולים להפללת התנהלות שבמסגרתה לחץ פוליטי יכול לעלות כדי סחיטה באיומים.[14] בין היתר, הצעתו כוללת הרחבה של הרכיב שלא כדין כך שיחול על לחצים פוליטיים לא פרופורציונליים, למרות שלחצים אלו אינם אסורים ע"פ דין כשלעצמם. הצעתו מבקשת להתמקד בשאלה האם ראוי להכניס התנהגויות נוספות, המותרות כיום לפי הדין המצוי, תחת הכותר 'שלא דין', ובכך להחיל עליהן את המסגרת הנורמטיבית של עבירת הסחיטה באיומים. הצעתנו, לעומת זאת, מבקשת להפליל התנהגויות שכבר כיום אסורות על פי דין אך אינן עולות לכדי הדוגמה "הקלאסית" של סחיטה באיומים.
מאמר נוסף שעסק בעבירה זו הינו מאמרו של אסף הרדוף. במאמרו, בוחן הרדוף את ההצדקות לקיומו של הרכיב "שלא כדין" בעבירה, טוען כי רכיב זה מוסיף עמימות שאינה מוצדקת לתחום דיני העונשין ומציע לבטל את הרכיב.[15] למעשה, הרדוף מבקש לצמצם את העבירה והצעתו כוללת רשימה מפורטת של התנהגויות "קלאסיות" העולות כדי סחיטה באיומים, מתוך עמדה המתנגדת להפללת מקרי הביניים. הצעתנו, מנגד, רואה גם במקרי הביניים ככאלו שראוי להכניס למסגרת הדין הפלילי. וזאת, מאחר שהאינטרסים המוגנים בעבירת הסחיטה באיומים נפגעים גם מאיומים "רכים" יותר, שבעינינו אך מתבקש לספק להם מענה במסגרת העבירה.
עבירת הסחיטה באיומים
עבירת הסחיטה באיומים קבועה בסעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.[16] ראשית, ננתח בקצרה את יסודות העבירה המופיעים ברישא. הרכיב ההתנהגותי של העבירה הינו "המאיים". רכיב זה פורש בפסיקה כביצוע פעולות שהיו מטילות מורא בליבו של האדם הסביר.[17] לרכיב זה נוספות שלוש נסיבות משלימות: (א) נדרש שהאיום יופנה כלפי אדם. (ב) על האיום להיעשות "בכתב, בעל פה או בהתנהגות". ניכר כי המחוקק כיוון לתפוס באמצעות דרישה זו את כל סוגי ההתנהגויות.[18] (ג) תוכן האיום צריך להיות "פגיעה שלא כדין" – זהו הרכיב שבו יתמקד עיקר חיבור זה. כפי שנראה, רכיב זה הוא שנותן לעבירה את מעמדה הפלילי, ולפיכך, עיקר הדיון באפשרות לכלול התנהגות מסוימת במסגרת העבירה יושפע מהשאלה האם ניתן לראות באותה התנהגות "פגיעה שלא כדין". באשר לאופי הפגיעה, הסעיף מונה גם כן כמה נסיבות חלופיות: "בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם". אף מנסיבות חלופיות רבות אלו עולה תמונה ברורה לפיה המחוקק כיוון לתת באמצעות עבירה זו מענה למגוון רחב של מקרים. לבסוף, הסעיף מציין רכיב מטרה: "הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו". רכיב זה מבדיל את עבירת הסחיטה באיומים מעבירת האיומים.[19] נדרש שאותו איום יהיה למימוש מטרה מסויימת באמצעות המאויים.
הסיפא של העבירה כוללת נסיבה מחמירה, לפיה אם האיום השיג את מטרתו, והמאויים נמנע מעשיית אותו מעשה לגביו ניתן האיום, העונש יוחמר משבע שנות מאסר לתשע. בשונה מהרישא, שהיא עבירה התנהגותית, הסיפא כוללת עבירה תוצאתית.
ננתח בקצרה את היסוד הנפשי של העבירה. החלופה ההתנהגותית הינה עבירת מטרה ולכן די להוכיח מחשבה פלילית, קרי לכל הפחות עצימת עיניים, ומטרה לשמה נעשתה העבירה, ובענייננו, להניע אדם אחר לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה. הסיפא הינה עבירה תוצאתית ואף היא דורשת כי המעשה יעשה במטרה לגרום לאותה התוצאה, קרי עבירה תוצאתית הדורשת יסוד נפשי של כוונה. ויודגש, האיום עצמו מהווה עבירה, ללא קשר לשאלה האם האיום השיג את מטרתו.[20]
נראה, כי מלבד הרכיב של האיום עצמו, הפגיעה שלא כדין והמטרה, העבירה מנוסחת בלשון כללית, ולא בכדי. לדידנו, תכלית החוק הינה לתפוס את כל קשת המקרים בהם מופעל על אדם כלשהו לחץ לעשיית מעשה, גם במקרים בהם הלחץ מופעל על אותו אדם באמצעות איום בשימוש בזכות משפטית.
הרכיב "שלא כדין", פורש בפסיקה ככזה הבוחן את פעולת המאיים גם באמצעות דינים אחרים, שאינם דיני העונשין. קרי, גם מעשה שאינו כדין מבחינת דיני הנזיקין, חוק לשון הרע, וכפי שנציע בהמשך, גם מעשה שאינו כדין לפי המשפט המנהלי.[21] כך, לדוגמה, בעניין ליכטמן מובא, כדוגמה ל"דינים אחרים", חוק איסור לשון הרע:
"מקום שהמקור המשפטי להיות הפעולה "כדין" או "שלא כדין" הוא לבר-עונשי, יש לפנות למקור זה לעניין נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות בעניין היות הפעולה כדין. כך, למשל, מקום שהאיום הוא בפגיעה בשמו הטוב של אדם, יש מקום לפנות לחוק איסור לשון הרע,תשכ"ה-1965, לעניין נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות באשר להיות הפגיעה כדין או שלא כדין. על-כן, מוטל הנטל על הנאשם להראות, כי הפגיעה היא כדין, שכן עומדת לו ההגנה של "אמת דיברתי" וקיום עניין ציבורי בפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע), או הגנות אחרות הקבועות בחוק איסור לשון הרע".
מהאמור עולה, כי לא רק שניתן להיעזר בדינים אחרים לצורך הוכחת הרכיב "שלא כדין", אלא אף יחד עם אותו "מיקור חוץ" שנעשה לרכיב זה, יש לייבא את נטלי ההוכחה לגביו בתחום ממנו הוא נלקח. כך, למשל, אילו הטענה הינה כי ישנו איום בפיטורין שלא בהתאם לכללי המשפט המנהלי, הנטל להוכחת הרכיב "שלא כדין" יהא גם הוא בהתאם לכללי המשפט המנהלי,[22] ואילו הטענה היא כי האיום הוא בשימוש לרעה בהליך השיפוטי, הנטל יהא בגובה של מאזן הסתברויות מאחר שמדובר בעוולה נזיקית.[23] לעומת זאת, יתר רכיבי העבירה, ובעיקרם המטרה, יידרשו להוכחה ברמה של מעבר לספק סביר ובהתאם לרף ההוכחה הפלילי. בגישה זו יש כדי למנוע הכרעות סותרות, לפיהן גם אם על פי המשפט המנהלי או האזרחי יקבע כי אדם פעל "שלא כדין", נטלי ההוכחה לשאר רכיבי עבירת ה"סחיטה באיומים", יבטיחו הליך הוגן וכי הרשעתו בעבירה תהיה כפופה לנורמות בדין הפלילי.
הטיעון המובא בתגובית זו מבקש ליישם את ההלכה האמורה בעניין ליכטמן על ניצול לרעה של זכויות משפטיות באופן רחב יותר – בין אם באמצעות תביעת השתקה או "הפחדה", ובין אם באמצעות אמירות פומביות שמטרתן להניע לעשיית מעשה של נושאי משרה. נדגיש, כי לדעתנו רכיב המטרה חייב להישאר כשהיה. עמידה ראויה על יסוד המטרה בעבירת ה"סחיטה באיומים", עשויה להוות אף מענה לטענת נגד אפשרית לגישה המוצעת, לפיה אימוצה יוביל להרתעה ממיצוי זכויות משפטיות. כשהמעשה נעשה במטרה לאיים, ברמה הניתנת להוכחה במשפט פלילי, רק אז ניתן יהא להעמיד לדין. יודגש, כי ייתכן שהקושי המשמעותי יותר שיעמוד בפני רשויות התביעה בבואן להעמיד לדין בגין "סחיטה באיומים" במקרים הנידונים בתגובית זו, יהיה להוכיח את מטרתו של המאיים. עם זאת, קוצר היריעה מחייבנו להתמקד בשאלת האיום בפעולה "שלא כדין".
האם ניצול לרעה של זכות משפטית יכול לענות על התנאי "שלא כדין"?
באופן כללי, הוויכוח המשפטי סביב משמעותו של הרכיב "שלא כדין", המופיע ברבות מן העבירות בחוק העונשין, הוא ארוך שנים. לפי גישה אחת, מצמצמת יותר, יש להראות כי קיים איסור נוסף ונפרד על ההתנהגות הנידונה, הקבועה בנורמה נפרדת בדין הפלילי או האזרחי. לפי גישה מרחיבה יותר, ההתנהגות הנידונה אינה אמורה להיות אסורה בנורמה נפרדת, אלא די בכך שאין הצדקה כלשהי, הקבועה בדין, לאותה התנהגות.[24] בענייננו, ניתן לטעון כי ההתנהגויות עליהן הצבענו בתחילת התגובית, בעניין גלבר ובדוגמת האיום בפיטורין, עולות כדי התנהגויות, או פעולות, "שלא כדין", משום שלכאורה לא הייתה להן הצדקה בדין – לבן זקן ושותפו לא קמה עילת תביעה כנה ותמת-לב כנגד גלבר (ככל שתאומץ דעתו של השופט עמית לפיה מדובר בתביעת "הפחדה"), ולראובן לא קמה עילה מוצדקת לפיטורי הממונה על התחרות. עם זאת, אנו סבורים כי גם אם תאומץ הגישה המצמצמת, פעולות אלה הן "שלא כדין", ולפיכך עלולות לבסס את יסודות עבירת ה"סחיטה באיומים".
זאת אומרת, גם אם נלך בתלמי הגישה המצמצמת, הפסיקה בישראל, כפי שציינו בקצרה בחלק הקודם, מפרשת את הרכיב "שלא כדין" בעבירת ה"סחיטה באיומים" ככזה אשר יכול להישען על דינים אחרים, ולא רק על הדין הפלילי. בעניין ליכטמן נקבע כי המקור לדינים אלו הוא "לבר-עונשי", וניתנה לכך דוגמה המתייחסת לדיני איסור לשון הרע כמקור נוסף לבחינת היות הפעולה "כדין" או "שלא כדין".[25] פסיקות מאוחרות יותר שאזכרו את עניין ליכטמן בנושא זה, עיגנו קביעה זו וציינו כי המקור לכך יכול להיות בדין הפלילי או האזרחי, באופן כללי.[26] הצעתנו היא שאין מן הנמנע שקביעה זו תחול גם על דינים אחרים, כגון המשפט המנהלי, ועל נורמות כלליות יותר כגון החובה לנהוג בתום-לב בהליך משפטי – אשר ממנה נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט.[27]
נסביר. ראשית, באשר לדוגמת האיום בפיטורין, המשפט המנהלי מטיל מגבלות מסוימות על סמכותה של הרשות המנהלית לפטר אחד מעובדיה, בוודאי כאשר מדובר בעובד בכיר (ובעובד אשר ממונה על ידי הממשלה כולה, מכוח חוק, כפי שמובא בדוגמה). כך למשל, המשפט המנהלי אוסר על פיטורין, ולמעשה על כל החלטה מנהלית, אשר מקורה בשיקולים זרים. זה מכבר הכירה הפסיקה במושג "פיטורים פוליטיים", שהינו "צידו האחר של מטבע המינויים הפוליטיים",[28] ובחובות המוטלות על הרשות המנהלית כנגזרת מכך – בראשן האיסור לפעול משיקולים זרים. בנסיבות מסוימות, למשל בכל הנוגע למינויים או פיטורין בתקופת בחירות, המשפט המנהלי מחיל איסורים חמורים יותר על הרשות המנהלית בסוגיית הפיטורין והמינויים – ודורש נסיבות חריגות המצדיקות את הפיטורין.[29] כמו כן, בתפקידים מסוימים הסמכות לפטר בעל תפקיד במגזר הציבורי מוקנית לנציב שירות המדינה, ולא לגורם המנהלי האמון על בעל התפקיד.[30] אשר על כן, לעמדתנו, איומים בפיטורין שאינם בהתאם לכללי המשפט המנהלי, יכולים לעלות כדי פעולה "שלא כדין" לפי עבירת "סחיטה באיומים". עם זאת, מכיוון שבאופן בסיסי הסמכות כן מוקנית לאותה הרשות, קשה לטעון כי הפיטורין כשלעצמם עולים כדי הפרה של ממש, אלא יותר כ"ניצול לרעה" של הזכות המשפטית לפטר.
כמו כן, ובאשר לדוגמה המובאת בעניין גלבר, לעמדתנו, כאשר מוגשת תביעה אזרחית בעלת מאפיינים של תביעת השתקה או הפחדה, שנועדה להפחיד או להטריד את בעל הדין מנגד, ושאינה מידתית (כפי שניתן לומר על תביעה על סך 26 מיליון שקלים כנגד חברת מועצה שהתנגדה למיזמי בנייה מתוקף תפקידה הציבורי), בהחלט ניתן לומר כי היא עולה כדי "שימוש לרעה בהליך השיפוטי", אשר הוכר בפסיקה,[31] ואף נאסר בתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. על כן, בנסיבות מסוימות, איום בהגשת תביעה כאמור או הגשתה בפועל באופן המהווה שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יכול שיעלה כדי פעולה "שלא כדין", וככל שלפעולה זו תצטרף כוונה להניע לעשיית מעשה או להימנעות מעשיית מעשה – אף יעלה כדי "סחיטה באיומים".
ויודגש, בפסיקה אף נדחתה הטענה לפיה על האיום עצמו להיות שלא כדין, ולמעשה אין דרישה שהאיום עצמו יהיה בלתי חוקי או יימסר באמצעים פסולים. כלומר, ישנם סוגי "איומים" אשר אין הם אסורים בפני עצמם, אך כאשר בוחנים את הפעולה העתידית הגלומה באיום, לצד נסיבות המקרה הקונקרטיות, ההתנהגות כולה הופכת להיות "שלא כדין". כך, למשל, איום בתלונה במשטרה כנגד אדם אלים היא מוצדקת, זאת בניגוד לאיום בתלונה כנגד אדם חף מפשע, כאמצעי הפחדה או כאמצעי להניעו לעשות מעשה).[32]
כמו כן, באשר לתכלית העבירה, הן פרשנות לשונית כפי שהוצגה לעיל והן פרשנות תכליתית של סעיף העבירה, מובילות, לעמדתנו, למסקנה זהה, לפיה הסעיף נועד להגן על חירות הפעולה של האדם המאוים. לעמדתנו, חירות זו עלולה להיפגע גם כשלא מדובר באיום "סטנדרטי", אלא באיום בתביעה לא מוצדקת שעלולה להביא למצוקה כלכלית קשה או באיום בפיטורין ללא הצדקה.[33] בנוסף, עיון בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף מראה כי תיקונים שונים שנערכו בו לאורך ההיסטוריה נועדו "לפתוח" את רשימת הפעולות אשר משמשות כאיום אסור על מנת לספק מענה למנעד רחב יותר של איומים.[34] משכך, לעמדתנו אין זה משנה מהם אמצעי האיום, אם פשוטים ופשטניים הם (כגון אלימות פיסית או הרס רכוש), או אם מתוחכמים יותר (כגון תביעה, פיטורין וכיוצא בזה). בענייננו, נראה כי הדוגמאות המובאות בתחילת התגובית מדגימות היטב כיצד ההרחבה המוצעת מגשימה את התכלית שצוינה לעיל באופן מיטבי – ולו אך בשל האינטרס הציבורי הטמון בחירות הפעולה של עובדי ציבור, וביתר שאת של נבחרי ציבור. בעוד שברור כי אין הדעת סובלת איום פיסי על חברת מועצה בכדי שתסיר התנגדותה למיזמי בנייה כאלה או אחרים, או על כל אדם אחר ולכל מטרה אחרת, הצעתנו נועדה לספק הגנה על מאוימים אשר מידת הנזק שיכול המאיים לגרום להם לא פחותה מאשר במקרים "קלאסיים" של סחיטה באיומים, אך בהחלט יותר "מתוחכמת", ובעלת מראית עין חוקית – וכי מהו ההבדל בין איום בהרס רכוש לבין איום בתביעה בסכום גבוה, אשר עלולה להוביל למצוקה כלכלית ונפשית לא פחותה.
ניתן למצוא צידוק לתפיסתנו גם מתוך שיקולים כלליים יותר הנוגעים למשפט הפלילי. לפי גישה נפוצה ומובילה, מערכת המשפט בכלל, ודיני העונשין בפרט, נועדו להרתיע עבריינים פוטנציאליים ממעשים אסורים אשר פוגעים בערכים המוגנים עליהם מגן הדין הפלילי תוך קביעת רף עונש שיסייע בעד אותו עבריין פוטנציאלי להפנים את הנזק החברתי שייגרם מפעולתו ("הרתעת הרבים"), לצד הרצון להרתיע עבריינים מורשעים מביצוע העבירה בשנית ("הרתעת היחיד").[35] בדין הקיים, ייתכן שדווקא הענישה והסטיגמה הפליליות יהיו אשר ירתיעו אדם המשתמש בסמכות עתידית כדי להלך אימים על נושאי משרה במגזר הציבורי, או על יזם פרטי אשר מנסה להשפיע על שיקול דעתה של נבחרת ציבור באמצעים פסולים.
כמו כן, גם לפי גישת הגמול הגורסת כי מטרת דיני העונשין היא להביא לעשיית צדק, וכי ענישה של מבצע העבירה על הסבל שנגרם על ידו מהווה ציווי מוסרי של ממש (כפי שגורס קאנט), ניתן להצדיק את הרחבת העבירה כפי שהוצע לעיל.[36] לפי גישה זו, ענישה פלילית כנגד אדם שבמעשיו גרם או ניסה לגרום לאדם אחר לבצע מעשה או שלא לבצע מעשה על ידי איומים בפגיעה בו (גם אם משפטית "בלבד"), תוביל ל"עשיית צדק" ומתן גמול ראוי לעבריין, אשר מסתמכים על אותו צידוק מוסרי לענישה של מאיימים בפגיעות מסוג אחר.
לבסוף, ההרחבה המוצעת תסייע לשמור באופן מקיף יותר על ערכים חברתיים מוגנים ועל נורמות חברתיות עליהן מנסה המשפט הפלילי להגן,[37] אשר נפגעים כתוצאה מאיומים כגון אלה שהוצגו לעיל. כך למשל, היא תסייע לשמור על עצמאותם של עובדי ציבור מפני השפעות חיצוניות ולא ענייניות כך שיפעלו בהתאם לאינטרס הציבורי בלבד, והיא תסייע לשמור על חופש הביטוי כמענה לתביעות שנועדו להשתיק מחאה ביקורת או התנגדות. נדגיש, כי ייתכנו תיאוריות נוספות הנוגעות לדיני העונשין אליהן ראוי להתייחס. עם זאת, בשל קוצר היריעה מצאנו לנכון להתייחס לתיאוריות אלו בלבד, משום שלראייתנו הן הרלוונטיות ביותר לתגובית זו.[38]
בדומה לכל רפורמה משפטית המשנה, ולו במעט, את הדין הקיים, גם זו המוצעת בחיבור זה אינה חפה מקשיים. מענה מפורט לטענות נגד שייתכן ויעלו כנגד הצעתנו חורג מגבולות החיבור. עם זאת, נבקש לנסות להתייחס, בקציר האומר, לביקורת מרכזית אחת ולהניח את אדני היסוד למענה לה, בתקווה כי אם העלאת הנושא לשיח הציבורי, גם הטפחות לא יאחרו לבוא.
הביקורת המרכזית הינה כי למעשים שאותם מבקשת הפרשנות המוצעת לתפוס ישנה מסגרת משפטית אחרת במסגרתם ניתן לאלו מענה, דוגמת פסיקת הוצאות בתביעות השתקה, ולכן אל לנו להכניס את הדין הפלילי, שנתפס כמוצא אחרון, למנגנון שכבר "עובד". לטעמנו, גם אם אכן יש אמת בטיעון זה, המנגנון המוצע בחיבור זה נועד לספק מענה רחב יותר מזה הקיים בדין המצוי. ודוק, פסיקת ההוצאות קיימת אך ורק כשפעולת האיום שלא כדין נעשית באמצעות תביעה אזרחית. המנגנון המוצע מספק מענה סדור גם לקשת רחבה יותר של מקרים דוגמת מקרים בהם האיום טרם הבשיל לתביעה, האיום הינו בשימוש בזכות במישור המנהלי, דוגמת פיטורין, שם לא ניתן לפסוק הוצאות או שהאיום הינו מרומז.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי השיח התיאורטי במגוון תחומי המשפט, הציג את בעיית חסיני ההרתעה. אוכלוסייה שהסנקציה שהדין מטיל עליה בגין מעשה מסויים אינה מרתיעה דיה כדי למנוע מאותה האוכלוסייה מלבצע את המעשה. ברי כי עיקר המאיימים בהם עוסק חיבור זה הינם אנשים בעלי השפעה ואמצעים שגם אם הסנקציה האזרחית שבפסיקת הוצאות מרתיעה אותם, הרי שזו אינה מספקת למנוע מהם מביצוע המעשה. דווקא למקרים כגון אלו נכון במיוחד לבצע שימוש במשפט הפלילי, שהרי להרשעה פלילית, בשונה מקנס כספי כלשהו, יש השפעה ניכרת משמעותית על האוכלוסייה שמאיומיה אנו חוששים. כמו כן, גם במצב שבו פסיקת ההוצאות תהיה משמעותית יותר, אין היא תמנע מ"המאיים" לאיים, בתקווה להביא לעשיית המעשה הרצוי על ידי המאוים – שייתכן ויחשוש מהסתבכות בהליך משפטי עתיר משמעויות כלכליות ונפשיות – עוד בטרם תוגש תביעה.
סיכום
תגובית זו מבקשת לראות בעבירת הסחיטה באיומים את מה שכיוון המחוקק לראות בה מיום שנקלטה בספר החוקים – קביעת עבירה אשר תספק מענה נרחב ופורה להרתעת מאיימים פוטנציאליים מפני איומים בפעולות שלא כדין. כפי שהראינו לאורך התגובית, נראה כי ישנה הצדקה, נורמטיבית ולשונית, להרחיב את תחולת עבירת הסחיטה באיומים כך שתחול גם במקרים שאינם מקרי איומים "קלאסיים", למשל במקרים בהם האיום הוא לא איום בפגיעה פיסית או בהרס רכוש, אלא בשימוש בזכות משפטית באופן לא מוצדק.
לעניות דעתנו, העת הזו, בה אנו לקראת מערכות בחירות, הן מוניציפליות והן כלליות, הינה עת בה אימוץ עמדתנו מקבל משנה תוקף וחשיבות מיוחדת. בתקופה זו, ישנן התבטאויות רבות שנועדו להעביר מסר לנושאי משרה ולנבחרי ציבור, ויש מקום לפתוח את השיח בנושא לביקורת גם באפיק זה. נזכיר, כי נטל ההוכחה ויסוד המטרה המצויים ביסודות עבירת "סחיטה באיומים" מכהים את עוקצה של הצעה זו וממתנים את השלכותיה על מיצוי זכויות. זאת, מאחר שאדם יחשוש פחות ממיצוי זכויותיו אם כוונתו טהורה ותמת-לב. תגובית זה מבקשת לפתוח שיח בנושא, גם אם קצרה היריעה מלספק דיון מעמיק בו. העלאת הנושא לשיח עשויה ליצור מנגנונים ואמצעי איזון אחרים להשפעות השליליות של אימוץ הדוקטרינה.
* סטודנטים לתואר ראשון, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. חברי מערכת מ"ו של כתב העת "עיוני משפט".
[1] ת"א (מחוזי ב"ש) 54191-06-18 סגול ב.ר השקעות בע"מ נ' הלן גלבר (נבו 29.08.2019) (להלן: פסק הדין במחוזי בעניין גלבר).
[2] שם, בעמ' 4.
[3] בע"א 6394/19 סגול ב.ר השקעות בע"מ נ' הלן גלבר (נבו 02.08.2021) (להלן: פסק הדין בעליון בעניין גלבר).
[4] אבישי גרינצייג "העליון נגד ג'קי בן זקן: 'זו תביעת הפחדה, עם סכומים כאלה לא ישנים בלילה'" גלובס (8.8.2021). [5] שם.
[6] בהמשך התגובית דוגמה זו תכונה "עניין גלבר".
[7] בהינתן שאכן טענותיה של העירייה בדבר היעדר חסינותה של גלבר היו מתקבלות; סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי חסינות עובדי ציבור לא תחול על מעשה של עובד הציבור שלא במסגרת תפקידו הציבורי ועל מעשה שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה. בנוסף, סעיף 7ג לפקודה קובע כי במקרה שבו מוגשת תביעה כנגד עובד ציבור, הרשות הציבורית בה הוא עובד והוא עצמו רשאים לבקש כי בית המשפט יקבע אם אכן מוקנית לו חסינות בהתאם לסעיף 7א. לכן, גם אם בסופו של ההליך חסינות כאמור תינתן לעובד הציבור, איום בתביעה, אשר מגיע עוד בטרם נפתח הליך כלשהו, עלול להרתיע נתבעים חלשים שיחששו כי לא תוקנה להם חסינות, גם אם אכן פעלו במסגרת תפקידם הציבורי ופעלו משיקולים ענייניים בלבד. בנוסף, וכפי שאירע בעניין גלבר, ייתכנו מקרים בהם חוות דעתה של הרשות הציבורית תגרוס כי אין להעניק חסינות לעובד הציבור (משיקולים שונים). במקרים כגון אלו, עובד הציבור עלול להיוותר לבדו בהתמודדות עם האיום, להיכנע לאיום או לכל הפחות להסכים לפשרה שעדיין תפגע באינטרס הציבורי (שכן ייתכן שתכלול הסרה, גם אם חלקית, של התנגדות עובד הציבור לסוגיה שהובילה לתביעה). על חסינות עובדי ציבור בתביעות נזיקיות ראו: פסק הדין במחוזי בעניין גלבר, לעיל ה"ש 1, בעמ' 12-10.
[8] על אף שייתכן שניתן למצוא דמיון מסוים להתבטאויות שונות של פוליטיקאים בישראל מהעת האחרונה, יודגש כי הדוגמה שתוצג להלן היפותטית לחלוטין ונכתבה על ידינו.
[9] בהמשך התגובית דוגמה זו תכונה "דוגמת האיום בפיטורין".
[10] סעיף 41 לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988. הקביעה כי הסמכות למנות משמעה גם הסמכות לפטר מקורה בסעיף 14 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, והיא אף קיבלה חיזוק בפסיקה. ראו בג"ץ 5464-04 עו"ד יורם זריפי נ' שר המשפטים, פ"ד נט(5) 721.
[11] אבנר פינצ'וק משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי (האגודה לזכויות האזרח, 2013).
[12] שם, בעמ' 77. [13] סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. [14] אלון ברנר "עבירת הסחיטה באיומים – שאלות של דין רצוי: לחץ פוליטי כ'סחיטה באיומים'" פלילים ח 299 (1999). [15] אסף הרדוף "עבירה מאיימת – מבט ביקורתי בעבירת האיומים (בעקבות רע"פ צוברי)" משפטים על אתר יג 33 (2020). [16] וזו לשון הסעיף: 428. "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים". [17] ע"פ 4210/09 אודליה לירן נ' מדינת ישראל (נבו 25.11.2009), בעמ' 9; ע"פ 6368/09 מתן זקן נ' מדינת ישראל (נבו 18.07.2010), (להלן: עניין זקן), בפס' 6 לפסק דינו של השופט הנדל. [18] ע"פ 5145/12 סאבר אבו זאיד נ' מדינת ישראל (נבו 28.01.2013), (להלן: עניין אבו זאיד) בפס' 20 לפסק דינו של השופט סולברג.
[19] ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, מג(3) 373 (1989) (להלן: עניין ליכטמן).
[20] ע"פ 3295/15 מדינת ישראל נ' שמעון גפסו (נבו 31.03.2016); עניין זקן, לעיל ה"ש 17, בפס' 6.
[21] עניין ליכטמן, לעיל ה"ש 19, בעמ' 386.
[22] לפי דוגמה זו, התביעה תידרש להראות באילו נסיבות ניתן לפטר את עובד הציבור, ולהצביע על עילות ההתערבות הרלוונטיות (ובהתאם, על רף ההוכחה עבורן).
[23] אנו מסבירים זאת בהמשך, בעמ' 6 (ובפרט בה"ש 31).
[24] רע"פ 8736/15 זילפה צוברי בר נ' מדינת ישראל (נבו 17.01.2018) (להלן: עניין צוברי), בפס' 33-29 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז. יודגש, כי בפסק הדין השופטת ברק-ארז אימצה דווקא גישה משולבת, לפיה "לצורך התקיימות הרכיב "שלא כדין" בעבירה פלילית, על התביעה להוכיח בשלב ראשון קיומו של איסור נפרד, פלילי או אזרחי, על ההתנהגות הנדונה בעבירה, אך בשלב שני, הנאשם יהיה רשאי להציג הצדק בדין להתנהגות הנדונה, ובכך להביא לזיכויו" (שם, בפס' 33). עם זאת, פסק הדין סוקר את שתי הגישות שהיו נהוגות בדין הפלילי נכון לאותה העת, המייצגות שני קצוות.
[25] עניין ליכטמן, לעיל ה"ש 19, בעמ' 388-387.
[26] עניין צוברי, לעיל ה"ש 24, בפס' 33.
[27] משה בר ניב (בורנובסקי) ורן לחמן "ניצול לרעה של הליכים משפטיים בישראל" הפרקליט נד (2016). בהקשר זה יוער כי בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לקבוע את האיסור לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט בחקיקה, למשל: הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התש"ף-2019, פ/549/22. עם זאת, גם ללא חקיקה שכזו, ניתן לראות בתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מקור מספק לאיסור האמור.
[28] בג"ץ 4284/08 שמואל קלפנר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, סג(3) 766 (2010). על תופעת המינויים הפוליטיים ועל האיסור למנות משיקולים זרים ראו: בג"ץ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, נב(5) 111 (1998).
[29] הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.1501 "מינויים בתקופת בחירות" (26.1.1999).
[30] סעיף 46א לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959. סעיף זה עוסק בפיטורין בגין אי-התאמה. עילות נוספות לפיטורין במגזר הציבורי הן: פיטורי משמעת בהתאם לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ''ג-1963; ופיטורי צמצום ופיטורים כלכליים בהתאם לסעיף 82.27 לתקשי"ר (8.8.2022). ראו: נציבות שירות המדינה "מסמך מדיניות: קביעות וסיום העסקה בשירות המדינה" (2017).
[31] שימוש לרעה בהליך השיפוטי אף הוכר כעילה לתביעה נזיקית בגין רשלנות. ראו: רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, נד(5) 638 (2000), בפס' 18 לפסק דינו של השופט מצא.
[32] עניין אבו זאיד, לעיל ה"ש 18, בפס' 26 לפסק דינו של השופט סולברג; עניין צוברי, לעיל ה"ש 24, בפס' 27 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז. יודגש כי פסק דין זה מתייחס לעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. עם זאת, השופטת ברק-ארז מנתחת את הביטוי "פגיעה שלא כדין", המופיע בשתי העבירות, תוך שהיא מסתמכת על עניין ליכטמן – שכאמור עסק בעבירת ה"סחיטה באיומים" לפי סעיף 428 לחוק העונשין. משכך, נראה כי קביעתה כי יש לבחון האם ההתנהגות העתידית הגלומה באיום היא התנהגות "שלא כדין", רלוונטית בשתי העבירות.
[33] רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל (נבו 04.01.2006), בפס' 14-11 ו-32 לפסק דינה של השופטת ביניש. על הקשר בין עבירת ה"איומים" ועבירת ה"סחיטה באיומים" ועל רכיביהם הזהים, ראו עניין ליכטמן, לעיל ה"ש 19, בעמ' 380. שם נקבע כי ההבדל היחיד בין העבירות הוא כוונת המאיים.
[34] מבחינה היסטורית, גלגולה הראשון של עבירת ה"סחיטה באיומים" מקורו בעבירת ה"איומים" לפי סעיף 100 לפקודת החוק הפלילי, 1936. עד שנת 1977, עם חקיקתו של חוק העונשין המוכר לנו כיום, דיני העונשין בישראל נחקקו ושונו בתיקונים שונים לפקודת החוק הפלילי (למשל, חוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), התשכ"ג-1963, ס"ח 403). בענייננו, בשנת 1972 תוקנה הפקודה כך שבסעיף 100 הורחב תחום הפעולות אשר הן בגדר איום, והתווסף סעיף קטן (2), אשר לימים הפך לעבירת ה"סחיטה באיומים". בדברי ההסבר לחוק, צוין כי כעת, הסעיף כולל "איום בכל דרך שהיא לגרום נזק לגופו, לכבודו או לרכושו של אדם שעליו האיום, או של אדם אחר". כמו כן, באשר לסעיף קטן (2) האמור, צוין כי "פסקה (2) המוצעת מרחיבה את האיסור לאיים לא רק כשהכוונה היא להניע אדם לעשות מעשה שאינו חייב לעשותו על פי הדין, אלא בכל מקום שכוונת האיום היא להניע אדם לעשות דבר בניגוד לרצונו. גם אם חייב אדם לעשות דבר על פי הדין אין להניעו לכך בכוח איום". בכך, ברי כי כוונת המחוקק הייתה שלא לקבוע מהם "אמצעי האיום" המסוימים אשר שימוש בהם יעלה כדי איום, אלא לקבוע מבחן מהותי לבחינת מעשיו של המאיים. ראו חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס׳ 35), התשל"ג-1973, ס"ח 695, בעמ' 143, והדיון שנערך סביב הביטוי "בכל דרך שהיא" בדברי הכנסת בהליכי החקיקה של תיקון החוק. ראו: ד"כ, 23.10.1972, 91-87; ד"כ, 11.4.1973, 2742-2741.
[35]Jeremy Bentham, The Works of Jeremy Bentham, Vol.1 396 (John Bowing ed., Russerl & Russel, 1962) (1843); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 18-17 (2008) (להלן: רבין וואקי); יצחק קוגלר תאוריה ומעשה בדיני עונשין: מבוא והיסוד העובדתי 28-24 (2020) (להלן: קוגלר); בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים 33-29 (2020) (להלן: סנג'רו).
[36] Immanuel Kant, The Philosophy of Law 194-205 (W. Hastie trans., T & T Clark, 1887) (1798); רבין וואקי, לעיל ה"ש 35, בעמ' 13-12; קוגלר, לעיל ה"ש 35, בעמ'24-23; סנג'רו, לעיל ה"ש 35, בעמ' 29-28.
[37] רבין וואקי, לעיל ה"ש 35, בעמ' 14-13 ובעמ' 19-18; קוגלר, לעיל ה"ש 35, בעמ' 50-49.
[38] ניתן כמובן להרחיב את הדיון גם להצדקות נוספות כגון מניעה או שיקום. אולם, לעמדתנו ההצעה בתגובית זו לא תורמת תרומה ייחודית להצדקות אלו, בניגוד להצדקות אשר הובאו בגוף התגובית לעיל.