טוויטר – המאבק על חופש הביטוי ברשתות החברתיות הוא בעצם קרב על השליטה בעולם
יובל קרניאל*
בסוף חודש אפריל 2022 התבשרנו כי האיש העשיר בעולם, איילון מאסק, הבעלים בין היתר של חברות טסלה וספייסאיקס, הגיש הצעה לרכוש את חברת טוויטר, תמורת תשלום במזומן של 44 מיליארד דולרים, וזאת בשער של 54.2 למניה, בפרמייה של כעשרה אחוזים על מחירה בשוק המניות בתקופה הרלוונטית. [1]
ההצעה של האיש העשיר בעולם לרכוש את ענקית האינטרנט ואחת הזירות המרכזיות של הביטוי הפוליטי והכלכלי בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט, יצרה סערה של ממש בעולמות הכלכלה, המשפט, הפוליטיקה והתקשורת. ההצעה, יהיה אשר יהיה גורלה בסופו של הליך, עוררה שאלות חשובות על טיבן של רשתות חברתיות, על הכוח האדיר הניתן למי שמחזיק בהן ומנהל אותן, ועל הקשר בין הון, שלטון, תקשורת ופוליטיקה.
בהערה הקצרה הזאת אי אפשר כמובן להיכנס לעומקן של כל הסוגיות, אולם זוהי הזדמנות להעלות כמה רעיונות, תהיות, שאלות ומחשבות, שמשקפות את המחשבה העכשווית בעולמות המשפט, המדיניות, התקשורת והפוליטיקה בנוגע למשמעות של חופש הביטוי בעידן הרשתי הנוכחי, ובמיוחד תפקידן ואופיין של הרשתות החברתיות הענקיות, המשמשות היום כזירה החשובה והמשפיעה ביותר לשיח הציבורי והפוליטי.
השיח והמחלוקת על גבולות חופש הביטוי ואופן הפעולה של הרשתות החברתיות, הוא בעצם קרב איתנים, בין ענקיות האינטרנט לבין המדינות, על השליטה באזרחים/המשתמשים, כלומר על השליטה בעולם.
חופש הביטוי בעידן הרשתי
חופש הביטוי, שהוא כידוע הבסיס לקיומה של שיטת המשטר והמחשבה הדמוקרטית, והבסיס לקיומן ושמירתן של כל זכויות האדם, משנה את פניו בעידן הרשתי, והופך מתיאוריה למציאות.[2]
רשת האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, הפכו את הביטוי לאפשרי לא רק לבעלי ההון, שמחזיקים באמצעי התקשורת, ולא רק לבעלי המקצוע, העיתונאים והעורכים, המועסקים בהם, או הפוליטיקאים שיש להם במה ציבורית וכוח פוליטי, אלא לכל אדם עם מקלדת, ולאחרונה גם לכל אדם עם סמרטפון וכמה אימוג'ים, להבעה עצמית. המשמעות של הדברים היא ענקית ומדהימה. הרעיון של ביטוי חופשי לכל אדם, שהיה במידה רבה מליצה, שלא לומר הלצה על חשבון האזרח הקטן, האדם הפשוט העובד לפרנסתו, שכל מה שיכול היה לעשות בעבר הלא רחוק, זה לדבר עם חוג מכריו הקטן, משפחתו, או אולי לצאת פעם או פעמיים להפגנה ברחוב, או בכיכר העיר, הפך למציאות יום יומית.
היום, כאשר הזירות המרכזיות כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, ואפילו טיק טוק, או וואצאפ, זמינות לכל אחד, הפכו הרשתות החברתיות לכיכר העיר הוירטואלית, למקום בו אנו נפגשים, משוחחים, מחליפים דעות, רעיונות, וגם מהלומות מילוליות וויזואליות. אם בעבר דיברנו על התקשורת הציבורית ככיכר העיר, ואולי הוספנו גם את מנועי החיפוש, כמתווכים החדשים בכיכר השוק,[3] הרי שהיום ברור לכל כי השליטים הבלתי מעורערים של כיכר השוק החדשה הם ענקיות האינטרנט, והבעלים של הרשתות החברתיות הגדולות והמובילות, ששולטות על השיח הפרטי והציבורי של מיליארדי משתמשים ברחבי העולם כולו.[4]
עולם המשפט, שמתקדם באיטיות אחר ההתפתחויות בתחום הטכנולוגיה והתקשורת, מבין היום את המשולש המפורסם ויחסי הגומלין בין משפט, טכנולוגיה וערכים, ואת ההשפעה הגדולה שיש לכל אחת מצלעות המשולש על חברותיה.[5] במיוחד הדבר ניכר בתחום החשוב של חופש הביטוי, בו הטכנולוגיה משנה לא רק את התוכן, שהרי התוכן הוא המדיום, אלא את הערכים עצמם, כלומר את מקומו ותפקידו של חופש הביטוי בחברה.
בעבר, בעולם הישן, לפני עידן האינטרנט, הביזור והרשתות החברתיות, עיקר המאבק על חופש הביטוי היה הצורך להגן על החירות להביע, להשתתף להשמיע, לפרסם, כחלק חיוני מחירות הפרט, מכבוד האדם, והשאיפה להשתתפות ודמוקרטיה. לכן, החשש המשפטי והערכי היה שאין מספיק במות, זירות וחירות ביטוי לרבים.[6]
אולם כיום, כאשר הטכנולוגיה מאפשרת זאת, לפחות בחלק ניכר מהמדינות בעולם, בקלות כל כך גדולה, המאבק על חופש הביטוי משנה את פניו, ומעלה הילוך בנוגע למקומן של שאלות חדשות – ישנות. למשל, צפות שאלות כמו איך מתגוננים מפני פייק ניוז, איך מונעים הפצה של שקרים, הסתה, אלימות, פדופיליה, תיאוריות קונספירציה ועוד. כיום, החשש הוא שזירות הביטוי השוצפות והשוקקות, מאפשרות ביטוי מזיק, רע, שיקרי, שלילי, פוגעני, המכרסם לא רק בביטחון המדינה, בזכות לשם טוב, לפרטיות ולכבוד, אלא גם בעצם היכולת לקיים משטר דמוקרטי, למלא את זכות הציבור לדעת, לקיים הליכי בחירות, לנהל מאבקים פוליטיים, בהתאם לכללי המשחק החוקתיים שנקבעו בעבר, או לשמור על הסדר ועל שלטון החוק.
הטכנולוגיה שינתה את הפרדיגמה של חופש הביטוי, והעלתה את החשש שדווקא הוא יביא לא לביסוסה של הדמוקרטיה, אלא לקריסתה, ולכן ובראש הדילמות ניצבת השאלה מהו מקומן של הרשתות החברתיות בניטור, רגולציה אחריות ופיקוח על הנעשה בתוכן.
מהותן של הרשתות החברתיות
ההערה הקצרה הזאת מתמקדת ברכישה של הרשת החברתית טוויטר על ידי איילון מאסק, שמעלה את השאלה מהי בעצם "רשת חברתית" ואיך עולם המשפט, הממשל והערכים צריך להתייחס לפלטפורמה הטכנולוגית הזאת. מסתבר, שגם אחרי 15 שנה של פעילות נרחבת, אין כלל וכלל הסכמה על מהותה של הרשת החברתית. האם מדובר בכלי תקשורת, או בחברת טכנולוגיה. האם עיסוקה העיקרי של הרשת הוא בתוכן עצמו, או בחיבור ויצירת קשר בלבד. בעולם המשפט השאלה היא האם הרשת החברתית דומה לרשת של טלקומוניקציה, תשתית בלבד, האם היא רק ספק של טכנולוגיה, של קישור וחיבור, של גישה, ומהי מידת האחריות שלה לתכנים המופצים בה. רשתות של טלקומונקציה נחשבות באופן מסורתי כתשתית בלבד, שאינה נושאת באחריות לתוכן, והעיסוק בהן הוא סביב החובה שלהם להיות ניטראליות ולאפשר בהן תעבורה גם של גורמים מתחרים. ככל שלרשת או לפלטפורמה יש נגיעה יותר קרובה, אפשרות למודעות ושליטה בתכנים, גדלה גם האחריות שמטילים עליה הרגולטורים.
הנושא הזה מעסיק בשנים האחרונות משפטנים, בתי משפט ופוליטיקאים שנאבקים בארה"ב על תוקפו של סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת, המעניק חסינות חלקית לספקים ולרשתות מפני אחריות מלאה על התכנים המוצגים בהם על ידי המשתמשים.[7] באירופה[8] וברחבי העולם כולו יש הסדרים שונים שמנסים לטפל בשאלה, מהי מידת האחריות שיש לפלטפורמות האלה בנוגע לתכנים השונים, ויש הבדלים גדולים, הן בנוגע לאופי התכנים, כלומר האם מדובר בהפרת של דיני לשון הרע, הפרטיות, זכויות היוצרים או ההסתה לאלימות, והן בנוגע לשאלת הידיעה של הרשת על ההפרה כביכול של החוק, שנעשית אצלה בסלון. גם מבלי להיכנס לעומקה ורוחבה של הסוגיה הסבוכה והמפורטת הזאת, אפשר לומר שבשנים שחלפו, ככל שעלתה וגברה ההשפעה של הרשתות החברתיות, על הפוליטיקה, התקשורת, החברה והכלכלה, כך גברה הנטייה להטיל על הרשתות נטל גדול יותר של אחריות, הן על הפרות ישירות והן על הפרות נגזרות או עשייה התורמת להפרה שנעשית על ידי אחרים. כך למשל נקבע בדיני זכויות יוצרים כי הפלטפורמות יהנו מהגנה רק אם יעמדו בשורה ארוכה של תנאים ובראשם מדיניות של הסרה של תכנים מפרים לאחר שקיבלו על כך הודעה.[9] ההכרה החברתית והפוליטית היא שהרשתות האלה הן הרבה יותר מחברות טכנולוגיה, רשת טלקומוניקציה, או ספקי שירות באינטרנט, אלא אמצעי תקשורת של ממש, זירה ובמה מרכזית של השיח הציבורי, לא רק כיכר העיר הוירטואלית, אלא גם חברת מדיה ותוכן.[10]
ההכרה הזאת הביאה לשורה ארוכה של טענות, חקירות, בדיקות וגם תביעות משפטיות של ממש, בשורה ארוכה של נושאים הנוגעים גם לתוכן המופץ ברשת ולא רק למאפייניה הטכנולוגים. הטענות והתביעות הם במגוון רחב של עילות: נושאים של הגבלים עסקיים, פגיעה בזכות לפרטיות, הפרות של זכויות קניין רוחני, וגם טענות ישירות על התכנים.[11] הרשתות נמצאות בין הפטיש לסדן, הלחץ עליהן הוא גם לשמור באופן מלא על חופש הביטוי של המשתמשים, הצועקים נגד כל חסימה, עיכוב, הורדה של תוכן, וגם מהצד השני למנוע הפצה של תכנים אסורים כמו פורנוגרפיה של קטינים, הסתה לאלימות, גזענות, הפרות של זכויות יוצרים, וגם שקרים בוטים, תיאוריות קונספירציה ופייק ניוז. הטענה שעזרה להן בעבר, לפיה הם לא מודעים ולא יודעים (ולא חייבים לדעת) מה מתרחש בפלטפורמה, כבר לא משמשת הגנה טובה, וזאת, בין היתר, נוכח התקדמות והתפתחות הטכנולוגיה שמאפשרת מעקב אחר התכנים, והאפשרות לקבל גם מהציבור דיווח על הפרות אפשריות מצד משתמשים אחרים. גם האמצעים הטכנולוגיים, וגם עוצמתן של הרשתות מושכים לכיוון של הגברת המודעות, הידיעה והשליטה של מפעילי הרשת, על הנעשה בה, ומכאן גם דרישה גוברת לאחריות מוגברת.
למי שייך חופש הביטוי
המאבק על ההחזקה ועל השליטה ברשת החברתית הוא בראש ובראשונה מאבק על חופש הביטוי. המעניין הוא שכל הצדדים מדברים בשמו של הערך החשוב והמרכזי הזה. מאסק מצוטט כמי שבא לגאול את טוויטר מהצנזורה שהיא מפעילה היום על המשתמשים בה, ולהפוך אותה לזירה פתוחה וחופשית לחופש ביטוי לא מוגבל.[12] החוששים מהרכישה של מאסק טוענים גם הם שהדאגה המרכזית שלהם היא לחופש הביטוי, והם מוטרדים מהאפשרות שמאסק לא יעמוד בהבטחתו, ויפגע בחופש הביטוי בפלטפורמה. אך מעבר לחוסר האמון ולהבדלי הגישות ביחס לעתיד, מסתתרת מאחורי הדברים גם מחלוקת של ממש על אופיו ומהותו של חופש הביטוי בעידן המידע והרשתות הנוכחי, ובשאלה למי שייך חופש הביטוי, מהם גבולותיו ומה הוא כולל במסגרתו. ואלה הן הגישות אותן אני מזהה, כפי שאני מציע להמשיג ולבחון.
לפי הגישה הראשונה, כדי שהזירה, אותה "כיכר עיר וירטואלית", תשרת באמת את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת, עליה לנקש ולהוציא מתוכה את הביטוי הקיצוני, המסית, האלים, את הפייק ניוז השיקרי המובהק. בהתאם לגישה זו, חופש הביטוי בטוויטר, שהוא זירה ציבורית, צריך לשרת את הדמוקרטיה, את האפשרות לקבל מידע אמין, מגוון דעות רחב, בלי מניפולציה גסה, בלי דייפ פייק שקרי ומזיק, בלי "טרגוט" של קונספירציות לאנשים שנוטים לקבלן, ובלי אלימות וקריאה לאלימות, כלומר הסתה. כל אלה משבשים לדעת חסידי ההליך הדמוקרטי, את הליכי הבחירות התקינים, (כמו שאירע כבר בעבר בפייסבוק בפרשת קיימבריג' אנליטיקה), ועלולים להביא שוב את אירועי 6 בינואר, כלומר ההסתערות של תומכי טרמפ על הקונגרס בוושינגטון די. סי. גישה זו של אחריות חברתית של הרשתות, אומצה עד היום על ידי טוויטר, והיא שהביאה איתה לסגירת החשבון של דונלד טראמפ. גישה זו אומצה מאוחר יותר ובאופן רך יותר גם על ידי פייסבוק, שפעלה באופן דומה, סגרה את החשבון של טראמפ בהחלטה שאף זכתה לאישור של מועצת החכמים של פייסבוק, גוף פנימי שהוקם על ידי החברה במטרה לסייע לה לקבל החלטות קשות על גבולות חופש הביטוי במסגרתה.
גישה שנייה היא שחופש הביטוי בפלטפורמה הוא בעצם חופש הביטוי של הבעלים הפרטי, המו"ל והמנהל, שזכאי לפעול ברכושו הפרטי, כל עוד הוא עושה זאת במסגרת החוק, לממש את זכותו הפרטית לחופש ביטוי, כלומר לשעבד את הפלטפורמה לעמדה/דעה או גישה ביחס לביטויים האפשריים או האסורים. על פי גישה זו אילון מאסק יכול לאמץ גישה של "הכל מותר", או, אם ירצה בעתיד, לשנות את הגישה, ולאסור בפלטפורמה ביטויים שהוא מתנגד להם, כמו השמצה של חברת טסלה.
גישה שלישית היא שחופש הביטוי אינו שייך לבעלים ולמו"ל, וגם לא לחסידי הדמוקרטיה, כפי שהם מתבטאים בתנאי השימוש של הרשת החברתית, אלא לאזרחי המדינה בה הפלטפורמה פועלת, כלומר, לאזרח יש זכות לחופש ביטוי מלא לפי חוקי המדינה בה הוא חי ופועל. בארה"ב זהו חופש ביטוי רחב במיוחד לפי התיקון הראשון לחוקה.[13] על פי גישה זו, אין לפלטפורמה, לתנאי השימוש בה, למועצת החכמים שלה, או לבעלים שלה, זכות לצנזר או לחסום תוכן חוקי, כלומר שאינו אסור בפלילים על ידי המדינה. על פי הגישה הזאת, הרגולטור, כלומר המדינה, היא המייצגת הבלעדית של אזרחיה, באמצעות שיטת המשטר הדמוקרטית, הפרלמנטים והמחוקקים שלה, והיא האמונה על הגנת חופש הביטוי של האזרחים.
גישה זו יוצרת כמובן קושי כאשר מדובר בפלטפורמה כמו טוויטר שפועלת גם בארה"ב וגם בסין. האם אפשרי ונכון שאותה רשת תפעיל מדיניות חופש ביטוי שונה כלפי משתמשיה השונים, בהתאם למדינה בה הם חיים?דרך אחת לפתור את הקושי המתואר היא לקבוע כי הואיל ומדובר בחברה אמריקאית, חל עליה החוק הפדרלי של ארצות הברית, והיא כפופה לתיקון הראשון של החוקה, כלומר לגישה האמריקאית כלפי חופש הביטוי, ואותה, ורק אותה, היא צריכה לממש בפלטפורמה.
הפערים בין הגישות שתיארתי, חושפים את המהות של הקרב על חופש הביטוי ברשתות החברתיות. אין מדובר רק במאבק על גבולותיו ואופיו של חופש הביטוי, אלא במאבק על השליטה בעולם ובמשתמשים, שהם האזרחים של המדינה. האם המדינה בה הם נמצאים פיזית, ובה הם משלמים מיסים, היא האחראית על חופש הביטוי שלהם וגבולותיו, או שמא הפלטפורמה, בה הם נמצאים וירטואלית, ובה הם מממשים את חירותם, היא שתקבע ותאפשר, או תאסור, את הביטויים, לפי מדיניותה.
בעוד הפוליטיקאים והמחוקקים בארה"ב מתלבטים בשאלת הדרך להסדיר את חופש הביטוי ברשתות החברתיות, הרשתות עצמן פועלות כבר בעולם גלובלי, ושואלות את עצמן, איפה נכון להן לפעול, באיזה מידה הן נענות להגבלות, לאיסורים ולרגולציה של מדינות טוטאליטריות, כמו רוסיה, סין, או מדינות ערב.
ריכוז כוח, בעלות צולבת, הגבל עסקי וניגודי עניינים
הרכישה המתוכננת של טוויטר על ידי האיש העשיר בעולם, שהוא גם הבעלים של טסלה, מעוררת כמובן גם שאלות של הגבלים עסקיים, ריכוז שליטה, בעלות צולבת על המדיה, וסכנה של ניגודי עניינים.
יש הרואים בכוח העולה של הרשתות החברתיות סכנה של ממש לדמוקרטיה, וזאת נוכח ההשפעה העצומה שיש לה על התודעה של המצביעים ועל השיח הציבורי בנושאים פוליטיים.[14] על רקע זה ברורה הסכנה כאשר איש אחד, העשיר בעולם, בעל שאיפות גדולות להשפעה על הציבור ועל המדיניות בשורה של נושאים חשובים, יחזיק בפלטפורמה כה בולטת וכה משפיעה בשיח התקשורתי והפוליטי בארה"ב ובמדינות דמוקרטיות נוספות.
המהלך הזה מצטרף לשליטה הבלעדית שיש למארק צוקרברג בפייסבוק, וזאת נוכח השיטה שאימץ בהנפקת החברה עם מניות שהן בעלות זכויות הצבעה נחותות, שמשאירות את השליטה אצלו. כך גם אחד מכלי התקשורת החשובים בעולם, הוושינגטון פוסט, עבר לפני כ 9 שנים לשליטה של ג'ף בזוס, הבעלים של ענקית האינטרנט אמזון. אלה כמובן מצטרפים לשליטה הבעייתית של רופרט מורדוק ומשפחתו (אותה ראינו לאחרונה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "היורשים" שנעשתה על פי הסיפור האמיתי של משפחת מורדוק), בכמה מכלי התקשורת המשפיעים בעולם.
הסכנה כאן היא שבמקום ביזור ופיזור הכוח, או לפחות החזקתו של כוח תקשורתי גדול בידי גופים המחויבים באופן מלא למדיה בה הם שולטים, אנו מקבלים שליטה של אדם אחד, בעל אינטרסים רבים וזרים, באחד מאמצעי המדיה החזקים בעולם. לכאורה הוא יכול לעשות בו שימוש לרעה, לקדם פוליטיקאים שיקדמו את האינטרסים והעסקים שלו, לשרת את השלטון בסין, בו הוא תלוי להמשך ייצור מכוניות הטסלה שלו. מעל כל אלה מרחפים החשש או המחשבה שהאיש העשיר בעולם, שהוא גם אחת הדמויות הפופולריות ביותר, עם למעלה מ 80 מיליון עוקבים בטוויטר, ירוץ בעתיד הקרוב בעצמו לתפקיד נשיא ארה"ב, או מעמד דומה לכך.[15]
ההשתלטות הצפויה של מאסק על טוויטר מפנה זרקור בוהק לבעיות שמלוות אותנו כבר זמן, שעיקרן החשש של פוליטיקאים, מחוקקים, רגולטורים, וגם של חלקים בציבור, מכוחן ההולך וגובר של הרשתות החברתיות, שהן כבר מזמן לא רק כיכר עיר וירטואלית, אלא מרכז פעילות וכוח אדיר, שבכוחן לרומם או להשפיל עסקים, בני אדם, מגמות ותנועות חברתיות.
הסכנה לחופש הביטוי היא רק הקצה של הדאגה על אבדן השליטה של המדינה ושל הפוליטיקה על האזרחים, שהם עכשיו יותר מתמיד, אזרחי העולם, משתמשי הרשת החברתית, אנשים הפועלים יותר ויותר בגוגל, בפייסבוק, ביוטיוב, בטוויטר, או בטיק טוק, ורואים בענקי האינטרנט ובבעלים שלהם, את שליטי העולם, הקובעים את כללי המשחק, את המותר והאסור, האפשרי והבלתי אפשרי. הקוד הוא כבר מזמן חזק יותר מהחוק, כמו שלימד אותנו לורנס לסינג,[16] ואנו חיים בעידן של הקרב המאסף של המדינה נגד החברות הפרטיות השולטות במרחב המקוון, באינטרנט, ובקרוב גם במטהוורס שיחליף אותו.
סיכום
המאבק על חופש הביטוי ברשתות החברתיות, ועל השליטה בהן, הוא ביטוי לקרב גדול ומשמעותי עוד יותר, בין גישות שונות שאני מזהה בנוגע לפיקוח, השליטה והציות של האזרחים, המשתמשים ברשתות. כוחן הגובר של ענקיות האינטרנט, ושל הרשתות החברתיות, מאיים כבר זמן מה על כוחם של המדינה, של הממשלה, ושל רגולטורים, לקבוע את כללי המשחק. החוק, כלומר הנורמה שמעצבת את ההתנהגות של כולנו, הוא לא רק מה שהמחוקקים קובעים בפרלמנטים, אלא גם מה שכותבי התוכנה ובעלי החברות קובעים בפלטפורמות, ומיישמים הלכה למעשה בתנאי השימוש, כללי הקהילה, ומדיניות ההפעלה שהם קובעים.
אין ספק שזה הקרב החשוב ביותר בעידן הנוכחי בהיסטוריה, והוא זה שיקבע בסופו של דבר את החירות של כל אחת ואחד מאיתנו, שזה בסופו של דבר העניין החשוב ביותר.
* ד"ר יובל קרניאל, מומחה למשפט תקשורת וטכנולוגיה, מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן. אזכור מוצע: יובל קרניאל "טוויטר – המאבק על חופש הביטוי ברשתות החברתיות הוא בעצם קרב על השליטה בעולם" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מו (12.5.2022) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/karniel. [1] נבו טרבלסי "עכשיו זה רשמי: אילון מאסק קונה את טוויטר; המניה מזנקת ב-5.5%" גלובס (25.4.2022) https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001409986
[2] יובל קרניאל "חופש הביטוי באינטרנט" עלי משפט א 163, 167 (תש"ס).
[3] ניבה אלקין-קורן "המתווכים החדשים 'בכיכר השוק' הווירטואלית" משפט וממשל ו 381, 420 (תשס"א).
[4] Francis Fukuyama, Barak Richman & Ashish Goel, How to Save Democracy from Technology: Ending Big Tech's Information Monopoly, 100 Foreign Aff. 98, 102-3 (2021).
[5] ניבה אלקין-קורן ומיכאל בירנהק "הקדמה: משפט וטכנולוגיית מידע" רשת משפטית: משפט וטכנולוגיית מידע 11, 20 (ניבה אלקין-קורן ומיכאל בירנהק עורכים 2011).
[6] Yuval Karniel, Defamation on the Internet - A New Approach to Libel in Cyberspace, 2 J. Int'l Media & Ent. L. 215, 219 (2008-2009).
[7] Communications Decency Act, 47 U.S.C. § 230(c)(2). הסעיף מעניק את הגנת "השומרוני הטוב" לספקים של "שירותי מחשב אינטראקטיביים".
[8]Directive 2000/31/EC of the European Parliament and of the Council of 8 June 2000 on certain legal aspects of information society services, in particular electronic commerce, in the internal market (‘Directive on electronic commerce’, ‘E-Commerce Directive’), 2000 O.J. (L 178), arts. 12–15.
[9] Digital Millennium Copyright Act, 17 U.S.C. § 512 - Limitations on liability relating to material online.
[10] על הנטייה הגוברת לראות ברשתות פורום ציבורי ראו Joseph Best, Signposts Turn to Twitter Posts: Modernizing the Public Forum Doctrine and Preserving Free Speech in the Era of New Media, 53 Tex. Tech. L. Rev. 273 (2020).
[11] András Koltay, The Protection of Freedom of Expression from Social Media Platforms, 73 Mercer L. Rev. 523 (2022). המאמר מפרט את המגמה של הטלת אחריות משפטית על הפלטפורמות והרשתות לפי הדין בארה"ב.
[12] MuskElon (@elonmusk) טוויטר (10:33, 26. 4.2022) https://twitter.com/elonmusk/status/1519036983137509376
[13] ראו Frederick Schauer, The Politics and Incentives of First Amendment Coverage, 56 Wm. & Mary L. Rev. 1613, 1613–21 (2015) .
[14] ראה לעיל ה"ש 4.
[15] בהקשר זה, ראו טענה שרכישת טוויטר נעשתה לבקשת טראמפ: "Elon Musk denies Trump quietly ‘encouraged’ him to buy Twitter" New York Post (5.5.2022) https://nypost.com/2022/05/05/donald-trump-quietly-encouraged-elon-musk-to-buy-twitter/
[16] Lawrence Lessig , Law Regulating Code Regulating Law, 35 Loy. U. Chi. L. J. 1, 1 (2003).
Comments