נקודת המבט של הצד השלישי – עיון בפרשת עג׳מי נ׳ וואחת אל סלאם נווה שלום
מבוא
שאלת מעמדו המחייב של מסמך ביניים שנערך כחלק ממשא ומתן לכריתתו של חוזה היא שאלה שצפה ועולה בפסיקה הישראלית. בעבר, התווה בית המשפט העליון גישה פורמלית, לפיה מסמך ביניים לעולם נעדר תוקף משפטי.[1] אך החל מפסק דינו של השופט אהרן ברק בעניין רבינאי ובפסיקה מאוחרת לו,[2] אימץ בית המשפט גישה מהותית שמוכנה להכיר בתוקפו המחייב של מסמך ביניים. השתרשותה של גישה זו בפסיקה הישראלית זו לא חמקה מביקורת, ויש הרואים בפסיקה בת זמננו ביטוי לנסיגה ממנה.[3] נטען כי בכך שהיא לא מייצרת כללים ברורים ביחס למועד התגבשות החיוב החוזי, הגישה המהותית פוגעת בוודאות הצדדים, וכי בכך היא עשויה לייצר קשיים משמעותיים בעסקאות מורכבות.[4] מנגד, תומכיה של הגישה המהותית רואים בה אמצעי חשוב להתמודד עם אופורטוניזם של צדדים שמעוניינים לחמוק מקיום התחייבויותיהם באמצעות עמידה על דרישות פורמליות.[5]
חרף הניגוד הנגלה לעין שבין שתי הגישות, הן מצדדי הגישה המהותית, הן מבקריה, מתמקדים בצדדים לחוזה. גישות אלה שותפות להנחה כי תכליתו המרכזית, שלא לומר הבלעדית, של החוזה, היא לאפשר לצדדים לבצע התקשרויות יעילות או לממש את האוטונומיה שלהם (באמצעות הקפדה על וודאות משפטית או הימנעות מאופורטוניזם).[6] למרות שאין להפחית בחשיבותן של תכליות אלה, נדמה כי שתי הגישות לא מעניקות משקל להשפעות על צדדים שלישיים לצורך עיצוב הכללים בדבר התגבשות החיוב החוזי או לצורך יישומם. ואולם, עניין עג׳מי שהוכרע לאחרונה בבית המשפט העליון מלמד כי נקודת מבטם של צדדים שלישיים לחוזה עשויה להיות משמעותית ביותר.[7] ברשימה קצרה זו אטען שעניין עג׳מי מלמד על האופן שבו הכלל המשפטי בעניין התגבשות החיוב החוזי דוחק החוצה את נקודת המבט של הצד השלישי וכן אצביע על האופן שבו הוא עשוי להכיל גם את נקודת מבט זו.
א. עניין עג׳מי – הניתוח החוזי
ביסוד ההליכים בעניין עג׳מי מצויה מסכת עובדתית מורכבת, אליה התייחסו בתי המשפט בהרחבה. ואולם, בשלב זה אבקש לפתוח בהצגת הנתונים הדרושים לצורך יישום הכללים המשפטיים בדבר התגבשות החיוב החוזי, וזאת, בין היתר, לאור ההפרדה הברורה שביצעו שתי הערכאות בין העובדות הדרושות לצורך הניתוח החוזי לבין נתונים שאינם רלוונטיים לניתוח זה ואשר לא נשקלו במסגרתו, לפחות לא במפורש. כך הבחינו הערכאות, וכך אעשה גם אני.
האגודה השיתופית וואחת אל סאלם נווה שלום (אשר תכונה ״האגודה״) מנהלת את הכפר השיתופי הערבי-יהודי נווה שלום אשר שוכן בתחומי המועצה האזורית מטה יהודה. משפחת עג׳מי מתגוררת במקרקעין המצויים בתחומי החלקה בה ממוקם הישוב.[8] האגודה, שהייתה ועודנה מעוניינת לבצע עבודות פיתוח בתחומי הישוב, הייתה זקוקה לקבל גישה למקרקעין עליהם יושבת משפחת עג׳מי. לשם כך, נציגי האגודה ניהלו משא ומתן עם אברהים עג׳מי, אבי המשפחה, במטרה להגיע לפתרון מוסכם במסגרתו תתפנה משפחת עג׳מי ממקום מושבה.[9] ביום 26.10.2011, קיימו הצדדים ישיבה, במסגרתה חתמו על מסמך בן עמוד אחד שכותרתו ״סיכום ישיבה מיום 26 באוקטובר 2011 בעניין הסכמות בין הישוב נווה שלום ובין עג׳מי איברהים״ (אשר יכונה ״מסמך הגישור״),[10] ואשר כלל את הסעיפים הבאים:
״1. לאחר שהצדדים קיימו משא ומתן ביניהם הגיעו הצדדים להסכמות עקרוניות כפי שיופרט [כך במקור, ד.ל.] להלן.
2. מר עג'מי יקבל 4 מגרשים בהרחבת היישוב נווה שלום וכן 5 דונם בהסכם חכירה לתיירות.
3. הסכמה זו הינה עקרונית אולם אינה מהווה את ההסכם כולו על כלל פרטיו.
4. כל צד ימנה עו"ד מטעמו לצורך עריכת ההסכם כולו.
5. הצדדים מסכימים כי זמן הביצוע לעריכת ההסכם וחתימה עליו יערך [כך במקור, ד.ל.] 3 חודשים מהיום.
6. למען הסר ספק יובהר כי המועצה אינה צד להסכם בין הצדדים.
אנו הח"מ איאס שביטה [מנכ״ל האגודה במועדים הרלוונטיים-ד.ל.] ואיברהים חטיב [יו״ר האגודה במועדים הרלוונטיים-ד.ל.] מטעם הישוב נווה שלום, ועג'מי איברהים מסכימים על העקרונות המפורטים לעיל ומתחייבים לעמוד בלוח הזמנים כפי שנקבע.״
חרף פגישות ומגעים נוספים שהתקיימו בין הצדדים לאחר החתימה, לא עלה בידם לערוך את ההסכם המפורט. בעקבות כך, ביום 31.7.2016, הגיש עג׳מי תביעה לאכיפת ההסכמות הקבועות במסמך הגישור, בטענה שיש לראות בו הסכם מחייב.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של עג׳מי,[11] והכריע כי היעדרם של ״פרטים יסודיים וחיוניים״ מהמסמך מלמד ״הן על היעדר מסוימות, הן על היעדר כוונה ליצור קשר חוזי מחייב״.[12] בין אותם פרטים חיוניים שנעדרו מהמסמך נכללו התמורה שייתן עג׳מי וההתחייבויות שיבצע כנגד קבלת השטחים,[13] מועדים ולוחות זמנים לביצוע ההסכמות,[14] ובעיקר – זיהוי השטחים שתקבל משפחת עג׳מי.[15] בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי ראה במגעים שניהלו הצדדים לאחר החתימה על מסמך הגישור כהמשך של המשא ומתן בין הצדדים ולא כניסיון לביצוע ההסכמות אליהן הגיעו במסמך הגישור. מכל זאת הסיק בית המשפט המחוזי כי לא התקיים מפגש רצונות בין הצדדים, ולכן גם כי לא נכרת חוזה.[16]
פסק דינו של בית המשפט העליון, שנכתב על ידי השופט עופר גרוסקופף ואליו הצטרפו השופטות דפנה ברק-ארז ורות רונן, הפך את התוצאה. בהתבסס על הלכת רבינאי והפסיקה שאימצה אותה, הבהיר השופט גרוסקופף כי מסמך הגישור שיקף את אומד דעת הצדדים להתחייב לנושאים העקרוניים שצוינו בו.[17] בניגוד לבית המשפט המחוזי, שמהיעדר פרטים חיוניים הסיק על היעדר מפגש רצונות, השופט גרוסקופף הבהיר כי הפרטים החיוניים פורטו במסמך, וכי ניתן להשלים את החסר באמצעות הנוהג, הסדרי חוק דיספוזיטיביים, עקרון הביצוע המיטבי, ועקרון תום הלב.[18] את התנהלות הצדדים לאחר החתימה ראה השופט גרוסקופף לא כהמשך המשא ומתן, אלא כהתנערות האגודה מהתחייבויותיה והפרה של ההסכם בחוסר תום לב. נוכח שיקולים אלה, כמו גם נכונותו של עג׳מי להשלמת הסוגיות שנותרו פתוחות, קבע השופט גרוסקופף כי יש לאכוף את מסמך הגישור.[19]
על אף שהצגה תמציתית זו מספיקה לצורך הדיון המשפטי בעניין תוקפו המחייב של מסמך הגישור, בתי המשפט לא הסתפקו בכך והציגו מסכת עובדתית נרחבת יותר באשר ליחסים בין משפחת עג׳מי לחברי הישוב, אותה אפרט להלן. אמנם, מסכת עובדתית זו שימשה את בית המשפט המחוזי, במידה מסוימת, להכרעה בטענתו של עג׳מי לזכויות המשפחה במקרקעין. עם זאת, אין עוררין כי גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון לא ראו צורך לעשות בה שימוש עבור ההכרעה המרכזית נשוא הדיון – תוקפו המחייב של מסמך הגישור. כפי שאראה בהמשך, דווקא מסגרת עובדתית זו, אשר רובה אינו שנוי במחלוקת, היא שחושפת את מה שהניתוח החוזי מיטיב להסתיר.
ב. עניין עג׳מי - נקודת מבטם של הצדדים השלישיים
סיפורו של עניין עג׳מי, כפי שהוצג בשתי הערכאות, מתחיל עשרות שנים לפני שהתגלע הסכסוך. המקרקעין עליו שוכן ישוב נווה שלום היה שייך למנזר לטרון, אשר מסר בשנת 1968 לאביו של אברהים את השטח עליו יושבת המשפחה ורועה בו צאן החל משנת 1970 ועד היום.[20] כפי שעולה מפסקי הדין, מסירת השטחים למשפחת עג׳מי לא נרשמה ואין לה תיעוד רשמי. באותה שנה בקירוב החלה האגודה לחכור מהמנזר את השטח עליו הוקם הישוב,[21] ובשנת 2011 המקרקעין נרשמו על שמה.[22] על אף שהצדדים חלוקים במידה מסוימת על זהות הגורם שאפשר למשפחת עג׳מי להתיישב בשטח,[23] אין עוררין על כך שהמשפחה יושבת בקרקע מזה מספר עשורים.
היחסים בין בני הישוב לבין משפחת עג׳מי לא היו שלווים לאורך זמן. כך, בתחילת שנות האלפיים, התגלע סכסוך בין הישוב לבין משפחת עג׳מי שנגע לזכויותיה ולישיבתה של האחרונה בקרקע, שהתנגשו עם רצון הישוב להתפתח. האגודה התנגדה לניסיונותיה של משפחת עג׳מי להסדיר את הבנייה שנעשתה בקרקע לאורך השנים, וזאת למרות שלפחות חלק מהמבנים שאת בנייתם ביקש אברהים עג׳מי להסדיר היו קיימים בקרקע כבר במשך עשרות שנים. על רקע התנגדות הישוב לניסיונות ההסדרה, הוגשו נגד עג׳מי שני כתבי אישום בגין עבירות בנייה על המבנים בהם התגוררה המשפחה – האחד בשנת 2007,[24] והשני בשנת 2014.[25] שני כתבי האישום בוטלו, וזאת בין היתר נוכח טענותיו של עג׳מי להגנה מן הצדק, בכך שבשל התנגדות הישוב, אין באפשרותו להכשיר את הבנייה כחוקית.[26] האגודה המשיכה לפעול לסילוק ידם של משפחת עג׳מי מהמקרקעין גם בשנת 2017, במקביל להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי.[27]
סיפור רקע זה מופיע בפירוט רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמידה מצומצמת יותר בפסק דינו של בית המשפט העליון. עם זאת, שתי הערכאות הקפידו להדגיש כי נתונים אלה מצויים ברקע הדברים וכי הם אינם נחוצים לצורך ההכרעה בשאלת תוקפו של מסמך הגישור. כך, בתי המשפט הבהירו כי טענת הנתבעים, לפיה מסמך הגישור לא אושר על ידי האספה הכללית של האגודה, אינה רלוונטית לצורך הכרעה בתוקפו של מסמך הגישור.[28] טענה זו משקפת, ולו במשתמע, את יחסם של חברי הישוב אל ההסדר המתגבש עם משפחת עג׳מי. ואולם, היעדרן של הוראות מתאימות בתקנון האגודה,[29] וכן קיומם של כללים רלוונטיים מדיני השליחות,[30] אפשרו לבתי המשפט להשאיר עובדות אלו מחוץ לגבולות הדיון החוזי. בדומה לכך, הדיון בנוכחותה של משפחת עג׳מי בשטח לאורך השנים נערך לצורך בירור תביעתו של עג׳מי לסעד המצהיר על זכויותיו במקרקעין, ולא לצורך אכיפת מסמך הגישור.[31]
בני משפחת עג׳מי וחברי הישוב שאינם צד למסמך הגישור ולא היו חלק מהישיבות בה התגבש, מהווים צדדים שלישיים שמושפעים ישירות משאלת תוקפו המשפטי של מסמך הגישור. כך, מתן תוקף מחייב למסמך הגישור יוביל לעיגון זכויות הקניין של בני משפחת עג׳מי בתחומי הישוב, וככל הנראה גם יסייע לקידום עבודות הפיתוח בישוב. מנגד, דחיית התביעה להכרה במסמך הגישור כהסכם מחייב תעמיק את מעמדם הארעי של בני משפחת עג׳מי בשטח. למרות שבני משפחת עג׳מי וחברי הישוב מיוצגים, במידה מסוימת, על ידי אברהים עג׳מי והאגודה, ייצוג זה לא השפיע על שאלת תוקפו המחייב של המסמך. למשל, על אף ששתי הערכאות התייחסו למסכת עובדתית זו, הן הבחינו בצורה ברורה בין הדיון על עניינם של הצדדים השלישיים, שנערך לצורך דיון בטענות אחרות או לצורך הצגת הרקע לסכסוך, לבין הדיון בשאלת תוקפו המחייב של מסמך הגישור, שהתייחס למערך עובדתי מצומצם יותר שנגע לאגודה ולאברהים עג׳מי בלבד.[32]
על פניו, השארת נתונים אלה מחוץ למסגרת הדיון על תוקפו של מסמך הגישור מובנת מאליה. הדוקטרינה המקובלת בדבר שאלת תוקפו של מסמך ביניים ממקדת את הדיון בצדדים לחוזה, וזאת מתוך הבנה כי על התשובה לשאלה זו לשרת את רצונם המשותף של הצדדים.[33] למשל, במטרה לקבוע האם הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב, בתי משפט בוחנים את נוסחו של מסמך הביניים, מידת הפירוט שבו, האם הצדדים חתמו עליו, ואת ״נוסחת הקשר״ בינו לבין החוזה העתידי.[34] בנוסף, בתי המשפט מחפשים להבחין בין הפרטים החיוניים לצדדים, אשר בהיעדר הסכמה לגביהם לא מתקיימת גמירות דעת, לבין פרטים שאינם חיוניים ואשר ניתנים להשלמה באמצעות המקורות השונים וכלל הביצוע המיטבי.[35] החשיבות שהעניקה הפסיקה למהלכים אלה נבעה מהצורך לשרת את הצדדים לחוזה, בין באמצעות יצירת וודאות משפטית על ידי הצבת רף ברור שחצייתו הופכת מסמך ביניים למחייב, בין באמצעות מניעת אופורטוניזם של צד לחוזה כלפי משנהו.[36]
תפקידים אלה של דיני החוזים הם כמובן חשובים ביותר על מנת לאפשר לצדדים לבצע בחירות עצמאיות ולשלוט ביחסיהם עם אחרים. עם זאת, דווקא לאור החשיבות שמקנים דיני החוזים ליכולות אלו של הצדדים, הותרת צדדים שלישיים כשיקול שאינו רלוונטי להכרעות אלו מעוררת קשיים. הטעם לכך הוא שלפחות במקרים מסוימים, להתגבשות החיוב החוזי או לדחיית ההכרה בתוקפו המחייב עשויה להיות משמעות ניכרת ליכולתם של צדדים שלישיים לבצע בחירות עצמאיות. המסגרת המשפטית הנוכחית מאפשרת ״לשלוף״ מערכות יחסים חוזיות מחוץ לממשקים, לתלויות ההדדיות, ולקשרים שהן מקיימות עם צדדים שלישיים, ולהתייחס אליהן במנותק מהיבטים אלה. כך, התשובה לשאלת תוקפו המחייב של מסמך ביניים עשויה לשרת את הצדדים תוך פגיעה בלתי נמנעת בזכויותיהם של צדדים שלישיים; לעתים אחרות, יש להכרה בתוקפו המחייב של מסמך ביניים השפעה חיובית שעשויה לתמוך ואף לאפשר את זכויותיהם של צדדים שלישיים. המסגרת המשפטית הנוכחית אינה מעניקה כל משקל לשיקולים אלה, על אף שלא ניתן להבין חוזים מסוימים שלא מבעד לנקודת מבטם של צדדים שלישיים. פרשת עג׳מי מדגימה זאת היטב.
כך, מסגרת משפטית זו אפשרה לבית המשפט המחוזי, ובמידה מסוימת גם לבית המשפט העליון, להתייחס ליחסים המורכבים וארוכי השנים שבין חברי הישוב לבין משפחת עג׳מי – הם הצדדים השלישיים בענייננו – כאל ״רקע״ לדיון המשפטי ולא כחלק מהדיון המשפטי עצמו. כאמור, ההנחה היא כי הצדדים למסמך הגישור מייצגים, את הצדדים השלישיים, ולו את האינטרס שלהם. ואולם, מבחינת הניתוח המשפטי, מסמך הגישור שימש כאזמל מנתחים באמצעותו הפרידו בתי המשפט בין תוכן המסמך והתנהגות הצדדים, שהיו רלוונטיים להכרעה, לבין יתר הצדדים המושפעים מההליך, שאינם רלוונטיים לשאלת תוקפו המחייב של המסמך.
עניין עג׳מי הוא ייחודי בכך שהוא מבליט את מה שנסתר מן העין בסכסוכים חוזיים אחרים – הממשקים והקשרים שבין החוזה לצדדים שלישיים. קריאה מקיפה של פסקי הדין וההחלטות בעניין עג׳מי מלמדת כי הצדדים השלישיים היו במוקד מסמך הגישור. לא ניתן להבין את תכליתו של מסמך הגישור אלא כניסיון לעצב את מערך הזכויות והחובות שבין בני משפחת עג׳מי לבין בני הישוב נווה שלום. מבלי שהישוב היה רוצה להתרחב ובתוך כך להסדיר, אחת ולתמיד, את מעמדם של בני משפחת עג׳מי בקרקע, לא היה בא מסמך הגישור אל העולם. כמו כן, לתוצאה של ההכרעה המשפטית השפעה ישירה על אותם צדדים שלישיים. דחייתו של בית המשפט המחוזי את תביעתו של עג׳מי מביאה לשימור כפיפותם המשפטית של בני המשפחה לחברי הישוב, זאת חרף נוכחותם ארוכת השנים במקרקעין עליה אין עוררין, ומונעת הסדרת קבע של היחסים. ניתן לראות בפסק דינו של בית המשפט העליון ככזה שמתייחס גם להיבטים אלה, שכן, בית המשפט העליון קבע מסגרת שמחייבת את הצדדים להסכים על הפרטים החסרים בתקופת שלושת החודשים שנקבעה במסמך הגישור, ואפשר להם לפנות לבית המשפט המחוזי למתן הוראות אם מגעים אלו ייכשלו.[37]
ואולם, לצד תוצאה זו, בית המשפט העליון הותיר את נקודת המבט של הצד השלישי מחוץ לכלל המשפטי בדבר התגבשות החיוב החוזי, תוך שהוא מבסס את הצדדים לחוזה כמי שמצויים במוקד הכלל המשפטי. כך, השופט גרוסקופף ציין כי ייתכן שיש ״למתן במידה משמעותית״ את הגישה המהותית השלטת בפסיקה ״על מנת לתת לצדדים למשא ומתן יתר וודאות ביחס לנקודת הזמן אשר בה נחצה רף ההתקשרות״ וכן ״על מנת לספק למתקשרים הגנה משפטית ראויה״.[38] השופטת ברק-ארז הסכימה עם החשש מפני הכרה בתוקפו המחייב של מסמך ביניים בניגוד לכוונת הצדדים, אך הזכירה לצדו את החשש מפני ״התנערות של צדדים מתוחכמים מהסכמות ברורות, שלא זכו לעיגון פורמאלי מלא.״[39] נכונותו העקרונית של בית המשפט העליון לשקול מחדש את עיצובו של הכלל המשפטי בדבר תוקפו המחייב של מסמך ביניים התמקדה, אפוא, בצדדים לחוזה, וזאת למרות שמסמך הגישור עסק, במהותו, ביחסים שבין משפחת עג׳מי לבני הישוב. בית המשפט העליון, בדומה לבית המשפט המחוזי, לא סבר כי צריכה להיות לכך השפעה על הכלל המשפטי בסוגיה זו, והסתפק באמרת אגב על הצורך של הצדדים למצוא פתרון שיאפשר להם לחיות זה לצד זה.[40] מהלך זה מבטיח כי בתי המשפט יכולים להמשיך להכריע בשאלות אלה מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה שיש לכך על צדדים שלישיים, גם במקרים אחרים בהם מתעוררות שאלות דומות.
ג. הנורמות של הצד השלישי
על פניו, ההצעה להעניק משקל לנקודת המבט של הצד השלישי מנוגדת לתכלית היסודית של דיני החוזים. כפי שעמדות השופטים בבית המשפט המחוזי והעליון מדגימות היטב, דיני החוזים ככלל, והכללים בדבר התגבשות החיוב החוזי, מציבים במוקדם את הצדדים לחוזה – בין כתכלית כשלעצמה, בין כאמצעי להשגת מטרה קולקטיבית כלשהי. מנקודת מבט זו, צדדים שלישיים מצויים מחוץ לנורמות השולטות בדיני החוזים. ואולם, פרשת עג׳מי מדגימה כי, לפחות בחלק מהמקרים, מדובר בהבחנה מלאכותית. פסקי הדין בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון ערכו דיון מדוקדק ביחסי משפחת עג׳מי ובני הישוב לאורך השנים, והתייחסו להשפעה של ההכרעה המשפטית עליהם. כל זאת עשו בתי המשפט תוך שהם מדגישים כי מדובר בעובדות המצויות ב״רקע״ ואשר אינן נחוצות לצורך ההכרעה המשפטית. ביד אחת הדגישו הערכאות את סיפורם של הצדדים השלישיים, וביד השנייה הותירו אותו כפרט שאינו רלוונטי להכרעה.
ניתן לראות ביחס הכפול של בתי המשפט ביטוי לעליונותם של הצדדים לחוזה בנורמות של דיני החוזים, אך גם (ואולי בעיקר) כביטוי לחשש מפני עיצוב דיני החוזים בהתאם לנקודת מבטם של צדדים שלישיים. כך, לפי טענת נגד אחת, התייחסות לנקודת מבטם של צדדים שלישיים עשויה לפגוע בחופש החוזים של הצדדים, שיידרשו להתייחס לגורמים נוספים במסגרת המשא ומתן לכריתת חוזה. לפי טענת נגד שנייה, צדדים לחוזה יכולים לעקוף בקלות את שיקולי הצדדים השלישיים באמצעות ניסוח זהיר של ההסכם. שתי הטענות הללו מבוססות על ההנחה כי חוזים הם אמצעי נחות לקידום עניינם של צדדים שלישיים, שכן הם מטילים אחריות כבדה מדי על הצדדים לחוזה (טענת הנגד הראשונה) או מאפשרים לצדדים לעקוף אחריות זו באמצעות החוזה (טענת הנגד השנייה). ואולם, עבור חוזים מסוימים, נקודת המבט של הצד השלישי מצויה עמוק בהיגיון שמנחה את הצדדים לחוזה. עניין עג׳מי הוא דוגמא מובהקת למקרה כזה. בחוזים מהסוג הזה, אני טוען, עניינם של צדדים שלישיים כלול ממילא במהות היחסים בין הצדדים, והם לכל הפחות מודעים אל אותם צדדים שלישיים. ביחס לחוזים אלה, מתן ביטוי לכך לא חותר בהכרח תחת תכליותיהם המקובלות של דיני החוזים, אלא מאפשר הפנמה של נקודת המבט של צדדים שלישיים במערך השיקולים של צדדים לחוזה ומונע מהצדדים להתנער מאותה אחריות לאחר מעשה.
נקודת מבטם של צדדים שלישיים אמנם לא תטה בהכרח את הכף לטובת תוצאה כזו או אחרת, אך עליה להילקח בחשבון במסגרת הכרעות בסוגיית התגבשות החיוב החוזי שהשפעתן על צדדים שלישיים ניכרת. במסגרת זו, אני מציע כי יש לשאול שתי שאלות מקדימות לפני יישום המבחנים הנהוגים בפסיקה: ראשית, האם ניתן לזהות קבוצה מובחנת של צדדים שלישיים שתושפע מההכרעה בדבר התגבשות החיוב החוזי והאם לצדדים יכולת סבירה לזהות אותם. שנית, האם לצדדים השלישיים שמושפעים מהחוזה יש יכולת סבירה להתמודד עם ההשפעות הללו בעצמם, למשל, באמצעות התקשרות חוזית עצמאית עם הצדדים, באמצעות רכישת ביטוח מפני השפעותיו של החוזה, באמצעות מימוש זכויות תביעה אחרות כלפי הצדדים, וכדומה. צדדים שלישיים המוכרים על ידי הצדדים, שזכויותיהם מושפעות מהחוזה, אך אין ביכולתם אפשרות סבירה להתמודד עם השפעות אלה, צריך שיהוו שיקול נוסף בהכרעה בשאלת התגבשות החיוב החוזי. יודגש, מדובר בשיקול נוסף, שעליו להילקח לצד השיקולים המקובלים בדיני החוזים. במקרה שבו מתן משקל לנקודת מבטם של צדדים שלישיים יביא לפגיעה משמעותית בחופש החוזים של הצדדים, ייתכן כי יש להעדיף את התכלית האחרונה.
כך, למשל, נקודת המבט של צדדים שלישיים עשויה להצדיק אימוץ מחמיר של מבחני גמירות דעת אובייקטיביים, וזאת בעיקר כאשר התקדמות המשא ומתן היא כזו שמייצרת הסתמכות ושינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים. בדומה לכך, ניתן להקל בדרישת המסוימות לא רק נוכח ביטויים מובהקים של גמירות דעת הצדדים, כי אם גם מהשפעת התגבשותו של חוזה מחייב על צדדים שלישיים, כך שכאשר התגבשות חוזה עשויה להביא לפגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים, תידרש מסוימות ברמה גבוהה יותר. בנוסף, יישום עקרון הביצוע המיטבי יכול לקחת בחשבון לא רק את נכונותו של הצד הנפגע לקיום החוזה בצורה הטובה האפשרית, אלא גם את האופן שבו ביצוע זה יאפשר לקיים את זכויותיהם של הצדדים השלישיים המושפעים מקיומו של החוזה.
סיכום
הצבת נקודת המבט של צדדים שלישיים כשיקול מפורש בניתוח וביישום של כללים חוזיים נחוצה במיוחד בעולם שבו לחוזים השפעה ניכרת על סביבתם, ובעלי כוח מכונן לזכויותיהם וחייהם של אחרים.[41] ניסיונות לעסוק בחוזים אלה ובכללים אשר חלים עליהם ככאלה שנוגעים לצדדים בלבד איננה רצויה משתי בחינות: מבחינה תיאורית, שכן, לעתים לא ניתן להבין את החוזים הללו בנפרד מהצדדים השלישיים שמושפעים מהם ומשפיעים עליהם; ומבחינה נורמטיבית, שכן קשה להחזיק בתפיסה של חוזה כמכשיר בשירות ערכים כמו אוטונומיה וחירות, מצד אחד, ולאפשר תוצאה שחותרת תחת מימוש ערכים אלו ביחס לצדדים שלישיים, מצד שני.
[1] ראו למשל בע״א 700/72 אברמוב נ׳ כדר, פ״ד כז(2) 498, 504 (1973); ע״א 471/76 גויטע נ׳ וייס, פ״ד לא(2) 187, 190 (1977); ע״א 202/67 בלוטמן נ׳ אשכנזי, פ״ד כא(2) 699 (1967); ע״א 868/75 לנדמן נ׳ קפלן, פ״ד לב(1) 146 (1977); ע״א 62/78 זימלר נ׳ חברת מהנדס א. יניצקי בע״מ, פ״ד לב(3) 296 (1978); ע״א 59/78 גדליהו נ׳ עמר, פ״ד לב(1) 533 (1979).
[2] ע״א 158/77 רבינאי נ׳ חברת מן שקד בע״מ (בפירוק), פ״ד לג(2) 283 (1979). מנחם מאוטנר טוען כי ניתן לראות בפסק הדין בעניין רבינאי כמייצג את העמדה השלטת בפסיקה הישראלית, וזאת לאור הפער בין כמות הפעמים שצוטט על ידי בתי המשפט לעומת פסקי הדין שקדמו לו ומייצגים את הגישה הפורמלית. ראו מנחם מאוטנר ״רק החוזה המקצועי, ולא זכרון הדברים, צריך ליצור זכויות וחיובים בעסקאות במקרקעין״ ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה 303, 307 (יהודה אדר, אהרן ברק ואפי צמח עורכים 2021) (להלן: ״מאוטנר, החוזה המקצועי״).
[3] דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים א 335, 337 (מהדורה שנייה 2018). מאוטנר, החוזה המקצועי, שם, בעמ׳ 308.
[4] ראו מאוטנר, החוזה המקצועי, שם, בעמ׳ 324-309; יהודה אדר ״מגמות ותנודות בדין החוזים הכללי – ישראל 2010״ דין ודברים ו 41, 51 (2011).
[5] ראו גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 217 (מהדורה רביעית 2019); ע״א 4933/17 גרין נ׳ פרידמן, פס׳ 42 לפסק הדין של השופט גרוסקופף (נבו 11.10.2020).
[6] שלו וצמח, שם, בעמ׳ 172-170. ראו גם איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים 12-11 (1996).
[7] ע״א 1456/22 עג׳מי נ׳ וואחת אל סאלם נווה שלום (ועד מקומי נווה שלום) (נבו 28.2.2024) (להלן: ״עג׳מי עליון״); ת״א (מחוזי י-ם) 48984-07-16 עג׳מי נ׳ ועד מקומי נווה שלום (נבו 29.12.2021) (להלן: ״עג׳מי מחוזי״).
[8] עג׳מי עליון, שם, פס׳ 1 לפסק הדין של השופט גרוסקופף; עג׳מי מחוזי, שם, פס׳ 2, 56-54 לפסק הדין.
[9] עג׳מי עליון, שם, פס׳ 1 לפסק הדין של השופט גרוסקופף; עג׳מי מחוזי, שם, פס׳ 7 לפסק הדין.
[10] עג׳מי עליון, שם, פס׳ 2 לפסק הדין של השופט גרוסקופף; עג׳מי מחוזי, שם, פס׳ 9-6 לפסק הדין.
[11] עג׳מי מחוזי, שם. בכתב התביעה המתוקן עתר עג׳מי גם לסעד הצהרתי שיכריז עליו כבעלי המקרקעין, פיצוי בגין עוגמת נפש, וכן חיוב הנתבעים לחתום על כל מסמך הדרוש על מנת שיוכל להגיש בקשות להיתר בנייה ולשימוש בנכס. סעדים אלה נדחו גם הם.
[12] שם, בפס׳ 15 לפסק הדין.
[13] שם, בפס׳ 24 לפסק הדין.
[14] שם, בפס׳ 25 לפסק הדין.
[15] שם, בפס׳ 22-16 לפסק הדין. בית המשפט המחוזי הקדיש דיון ניכר לנקודה אחרונה זו, וזאת נוכח ניסיונו המאוחר של עג׳מי להגיש שני תשריטים שלטענתו נמסרו לו לאחר ישיבת הגישור ובהם לטענתו סומנו המגרשים שיינתנו לו במסגרת מסמך הגישור. בשל השיהוי בהגשת התשריטים, וכן לאור חוסר עקביות בעדותו של עג׳מי ביחס לנסיבות קבלתם, בית המשפט לא הסתמך על התשריטים כראיות. בית המשפט העליון הבהיר כי החלטה זו מקורה בטעות, שכן על אף שחל שיהוי בהגשת התשריטים, אחד מהם לפחות הוגש ביחד עם כתב התביעה המתוקן.
[16] שם, בפס׳ 33 ו-38 לפסק הדין.
[17] עג׳מי עליון, לעיל ה״ש 7, פס׳ 31 לפסק הדין של השופט גרוסקופף. השופט גרוסקופף הסתמך על קיומן של חתימות הצדדים, הסכמתם על העקרונות המפורטים לעיל והתחייבותם לעמוד בלוח הזמנים כפי שנקבע, וכן על הסכמתם העקרונית להקנות מקרקעין לעג׳מי. נוסחת הקשר שהופיעה במסמך הגישור למינוי עורכי דין לצורך סיכום ההיבטים המשפטיים של העסקה בתוך 3 חודשים בלבד, לימדו גם הם, לשיטת השופט גרוסקופף, על אופיו הטכני של המשא ומתן שנותר בין הצדדים.
[18] שם, בפס׳ 32 לפסק הדין של השופט גרוסקופף.
[19] שם, בפס׳ 34-33 לפסק הדין של השופט גרוסקופף; עג׳מי מחוזי, לעיל ה״ש 7, בפס׳ 22-16 לפסק הדין.
[20] שם, בפס׳ 2, 50, 52, 63 לפסק הדין. אלו השנים שצויינו בפסק הדין, ולא ברור מדוע משפחת עג׳מי תפסה חזקה במקרקעין רק בשנת 1970.
[21] שם, בפס׳ 54 לפסק הדין.
[22] שם, בפס׳ 58 לפסק הדין.
[23] שם, בפס׳ 52 לפסק הדין. האגודה טענה כי בסמוך לשנת 1973 פנה אליה אביו של עג׳מי וקיבל את אישורה לרעות את צאנו בחלק קטן ממקרקעי היישוב, מתוך הבנה כי יסלק את ידו מהמקרקעין ללא דיחוי ברגע שיידרש לכך.
[24] תו״ב (שלום בי״ש) 20031/07 ועדה מקומית מטה יהודה נ׳ עג׳מי (2.7.2008) (רשומת הליך זה נמצאה במערכת ״נט המשפט״, אולם אין גישה אליה במאגרים המשפטיים).
[25] תו״ח (שלום בי״ש) 40689-03-14 מדינת ישראל נ׳ עג׳מי (נבו 30.12.2018).
[26] שם, בעמ׳ 3, 6-5 להחלטה.
[27] ת״א (שלום י-ם) 1016-07-17 וואחת אל סאלם נווה שלום – כפר שיתופי בע״מ נ׳ עג׳מי (נבו 12.1.2022). בשל מגבלות העיון בתיק, לא ברור אם תביעת סילוק היד עסקה במבנים הקיימים זמן רב בשטחה של משפחת עג׳מי, או שמא במבנים חדשים שהקימה משפחת עג׳מי במקביל להליך בבית המשפט המחוזי.
[28] עג׳מי מחוזי, לעיל ה״ש 7, בפס׳ 47-40; עג׳מי עליון, לעיל ה״ש 7, בפס׳ 19 לפסק הדין של השופט גרוסקופף.
[29] עג׳מי מחוזי, שם, בפס׳ 46 לפסק הדין.
[30] עג׳מי עליון, לעיל ה״ש 7, פס׳ 19 לפסק הדין של השופט גרוסקופף.
[31] עג׳מי מחוזי, לעיל ה״ש 7, פס׳ 65-49 לפסק הדין.
[32] השופט גרוסקופף התייחס בחוות דעתו לכך שלא ברור ממסמך הגישור האם אברהים עג׳מי מייצג את שאר בני המשפחה, כך שהסכמתו למסמך הגישור מחייבת את יתר בני משפחת עג׳מי לפנות את השטח. גם נקודה זו לא הייתה נחוצה לשופט גרוסקופף לצורך הכרעה בתוקפו המחייב של מסמך הגישור, והלה הסביר כי ״בשלב ׳ההסכמות העקרוניות׳ היה ברור לכל הצדדים, כי אם מר עג'מי ייתן הסכמתו להסדר, אחריותו היא לדאוג לפינוי כלל המחזיקים במקרקעין, שהם, כאמור בני משפחתו הקרובה״. עג׳מי עליון, לעיל ה״ש 7, בפס׳ 32.ב. לפסק הדין של השופט גרוסקופף.
[33] ראו פרידמן וכהן, לעיל ה״ש 3, בעמ׳ 337. מגמה זו מוצגת, לעתים, בתור התערבות בריבונות המוחלטת של הצדדים על החוזה. ראו שם, בעמ׳ 335. לצד זאת, יודגש כי ההצדקות למגמה זו מוסברות דווקא כמימוש חופש החוזים של הצדדים. ראו אדר, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 51-50.
[34] ס׳ 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג-1973 (להלן: ״חוק החוזים (כללי)״). עניין רבינאי, לעיל ה״ש 2, בעמ' 288-285; ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 681 (1998); ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, פס׳ 13-12 לפס׳ הדין (נבו 24.7.2013); ע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן, פס׳ 41 (נבו 11.10.2020). ראו גם שלו וצמח, לעיל ה״ש 5, בעמ׳ 159-158; פרידמן וכהן, לעיל ה״ש 3, בעמ׳ 341.
[35] שם, בעמ׳ 349-343; ע״א 7193/08 עדני נ׳ דוד (נבו 18.7.2010); 10859/07 חברה קדישא גחש״א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז נ׳ לוי (נבו 22.1.2012). כלל הביצוע המיטבי מאפשר להשלים את הטעון השלמה בכך שצד לחוזה יסכים לתנאים האופטימליים מבחינתו של הצד שכנגד.
[36] עג׳מי עליון, לעיל ה״ש 7, פס׳ 4 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז. ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, פס׳ 9 לפסק הדין של השופט פוגלמן (נבו 18.7.2010); עניין גרין, לעיל ה״ש 33, בפס׳ 42; שם, פרידמן וכהן, עמ׳ 304-303.
[37] עג׳מי עליון, שם, בפס׳ 39 לפסק הדין של השופט גרוסקופף. השופט גרוסקופף קבע, כמו כן, כי אם הצדדים לא יפנו לבית המשפט בתוך שישה חודשים לאחר כשלון הניסיונות להשלים את הפרטים החסרים, ייראה מסמך הגישור כמבוטל.
[38] שם, בפס׳ 26 לפסק הדין של השופט גרוסקופף.
[39] שם, בפס׳ 2 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז.
[40] שם, בפס׳ 4 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז.
[41] לניתוח דומה של דיני החוזים, ראו Aditi Bagchi, Other People’s Contracts, 32 Yale J. on Reg. 211 (2015); Omri Ben-Shahar, David A. Hoffman & Cathy Hwang, Nonparty Interests in Contract Law, 171 U. Pa. L. Rev. 1095 (2023).
Comments