- אלעד פלד
פשיסטים ואח' נ' בוגדים ואח': האם בתי המשפט צריכים לעסוק בתביעות לשון הרע בגין הבעת דעה "טהורה"?
פשיסט, בוגד, פסיכופתית, זוהמה, עלוב נפש, כלב, מכוערת, טיפשה, מגעילה, חרא, שרמוטה, זונה, בן זונה, חלאה, טינופת, אפס, שפל, זוחלת, גרוע, רשע, ליצן, זבל, אידיוט, מטומטם, מניאק: פניני לשון אלה או הטיות שלהן הינן חלק מן הביטויים בהם עסקו בתי המשפט בשנתיים האחרונות, במסגרת ה"אינפלציה" המשמעותית בתביעות לשון הרע המוגשות אליהם.[1] תביעות לא מעטות נדחו לאחר בירור,[2] אחרות הסתיימו בפשרה שכללה התנצלות, וחלקן התקבלו במלואן או בחלקן (לעיתים גם בהתייחס לרכיבים אחרים בפרסום).[3] לא איתרתי אף תביעה מבין אלה שסולקה על הסף. אם לשפוט לפחות לפי דיווחים בכלי התקשורת, זרם תביעות לשון הרע, לרבות בגין ביטויים מסוג זה, רק הולך וגובר.
בשנת 2015 ציין בית המשפט העליון, בדונו בערעור בנוגע לתביעת לשון הרע בגין הביטוי "תנועה פשיסטית", כי התביעה הייתה צריכה להידחות על הסף,[4] והוסיף בין היתר כי "ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב", וכן כי "ראוי לתביעה כגון דא שלא היתה מוגשת מלכתחילה, וראוי, כהנחיה נורמטיבית לעתיד, כי בתי המשפט יתנו דעתם לנושא ההוצאות בתביעות כגון דא".[5] בחלוף מספר שנים מצא לנכון כב' השופט שטיין לפתוח החלטה בבקשת רשות ערעור על דחייתן של תביעות לשון הרע הדדיות, בהבעת תרעומת על כך ש"חילופי גידופים ... הלקוחים מדיסציפלינות כדוגמת פסיכיאטריה, זואולוגיה ותולדות האנטישמיות", הולידו תביעות "אשר כילו את זמנו של בית משפט השלום ... ואת זמנו של בית המשפט המחוזי".[6] בקשת רשות הערעור נדחתה תוך הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. כעולה מן האמור לעיל, ספק אם מסרים שיפוטיים אלה הוטמעו בציבור הישראלי.
ברשימה זו ברצוני לטעון, בהמשך לעמדות השופטים דנן וכנראה תוך הרחבתן, כי ככלל אין מקום לכך שביטויים דוגמת הנזכרים לעיל, אותם אאפיין כהבעת דעה "טהורה", יעסיקו את בתי המשפט במסגרת תביעות לשון הרע. כמו כן אפרט חריגים אפשריים לכך, ואציע דרכים להתאמת הדין המצוי לדין הרצוי.
רקע
פרסומים משמיצים המהווים הבעת דעה על התובעת או התנהגותה, להבדיל מטענה עובדתית כוזבת בנוגע לתובעת או להתנהגותה, זוכים להגנה במסגרת דיני לשון הרע בשיטות המשפט המקובל. בדין האמריקאי כל הבעת דעה בעניין ציבורי, בוטה וגסה ככל שתהיה, מוגנת מתביעה (ובלבד שהיא לא כוללת גם יסוד עובדתי – סוגיה אליה אתייחס להלן), ואף בעניינים שאינם ציבוריים קיימת ביחס אליה הגנה רחבה ביותר. זאת, בעיקר מכוח הפרשנות שהעניק בית המשפט העליון לתיקון הראשון לחוקה.[7]
המצב המשפטי בישראל שונה. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 כולל בסעיף 1 הגדרה רחבה מאוד של המונח לשון הרע. בהתאם להגדרה זו, לשון הרע, שפרסומה לאדם זולת הנפגע מקים באופן עקרוני אחריות, היא כל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; או לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
הגדרה זו אינה מבחינה בין טענה עובדתית לדעה, ונראה כי למצער בוז ולעג עשויים להיגרם גם מפרסומים דוגמת אלה שנזכרו בפתיח רשימה זו כך שהם נכנסים לגדרה. בפסיקה אמנם מובעת לעיתים העמדה שגידופים כשלעצמם אינם בגדר לשון הרע,[8] אך זו אינה מתיישבת בקלות עם הגדרתו הרחבה האמורה של המונח לשון הרע; ומכל מקום, לא נראה כי עמדה זו התגבשה לכלל הלכה, ואף לא נקבע בגדרה מבחן המבדיל בין גידוף ללשון הרע. ואכן, לגבי רבים מן הביטויים שנזכרו לעיל, שניתן בהחלט לאפיינם כגידופים, נקבע כי הם מהווים לשון הרע.
הסייג לאחריות בשל הבעת דעה בא לידי ביטוי בהגנות הקבועות בסעיפים 15(4)עד 15(7) לחוק. ביטויים דוגמת אלה שנזכרו לעיל יכולים להיכנס בפן העקרוני לגדר הגנות אלה, שכן כל אחד מהם נתפס על ידי השומע הסביר כמביע דעה - גם אם בוטה, וולגרית ונטולת בסיס לוגי מוצק - על הנפגע והתנהגותו.
ואולם, אליה וקוץ בה. ראשית, ההגנה חלה רק לגבי דעה הנוגעת לאחד הנושאים המפורטים בסעיפים אלו. היקף התחולה של אותם סעיפים הוא אמנם רחב למדי, ובעיקר הדברים אמורים בהגנת סעיף 15(4), הנוגעת ל"הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". אך עדיין, לא כל הבעת דעה באשר היא מוגנת. שנית, ההגנה מותנית בכך שהפרסום נעשה בתום לב. בפסיקה נקבע כי דרישת תום הלב עשויה שלא להתקיים, למשל, מקום בו מדובר בביטוי מבזה ומשפיל החורג בצורה משמעותית מן הסביר ומן הטעם הטוב.[9] שלישית, הנטל להוכיח את ההגנה ותנאיה מוטל על המפרסם.[10]
המצב המשפטי המתואר הוא הסיבה לכך שחלק מן התביעות בגין הביטויים שנזכרו בפתח הדברים אכן התקבלו, ולכך שגם אלו מבין התביעות שנדחו, נדחו שלא במסגרת סילוק על הסף, אלא לאחר הליך משפטי מלא בו התבררו תנאי האחריות וההגנות האמורים (או למצער חלקם). יש להניח כי מצב משפטי זה הוא גם הסיבה לכך שהתביעות הוגשו מלכתחילה, על רקע הבנת התובעים ובאי כוחם כי לא מדובר בתביעות חסרות סיכוי מיסודן.
הערכת הדין המצוי
תכליתם של דיני לשון הרע היא כידוע הגנה על השם טוב, קרי, על תדמיתו של האדם בעיני אחרים או ההערכה לה הוא זוכה מהם.[11] על פי הגישה המקובלת, סוג הפרסום שההגנה מפניו היא החיונית ביותר, והעומד לפיכך במרכזם של דיני לשון הרע, הינו פרסום משמיץ הכולל טענה עובדתית שאיננה אמת. פרסום שכזה עלול לפגוע באופן משמעותי ובלתי מוצדק הן בהערכה החברתית כלפי הנפגע והן בשיח החברתי שעליו בעיקר נועד להגן חופש הביטוי, בכך שהוא גורם להם להישען (גם) על הנחות עובדתיות שגויות.[12] מאחר שקיים קושי להתמודד באמצעי שכנוע גרידא עם השפעתם הרעה של פרסומים כאמור, ראוי ככלל ליתן סעד משפטי בגינם,[13] אלא אם קיים טעם של ממש שלא לעשות כן (למשל, הגנה על עיתונות חוקרת).[14]
שונים הם הדברים לגבי פרסומים המהווים דעה סובייקטיבית של הדוברת על הנפגע או על מעשיו. בלתי נעימים ככל שיהיו, פגיעתם של פרסומים אלה בשם הטוב פחותה בהרבה, שכן כל עוד כלל העובדות הרלוונטיות נמצאות בידי מקבל הפרסום לצד דעתה של המפרסמת, מקבל הפרסום יכול להחליט לבדו אם דעה זו היא מוצדקת אם לאו. לבית המשפט גם אין כלים עודפים להכריע בשאלה זו, שכן הבעת דעה מעצם טבעה אינה ניתנת לסיווג כ"נכונה" או "שגויה". בה בעת, חשיבותם של פרסומים המביעים עמדה ערכית בנוגע למציאות רבה במיוחד לקיומו של שוק רעיונות חופשי.[15]
במרבית המקרים, יישומה של האבחנה התיאורטית בין הבעת דעה לבין פרסום עובדתי אינה פשוטה. כמעט כל הבעת דעה טומנת בחובה לפחות באופן מובלע מסר עובדתי, המשמש בסיס לחיווי הערכי שמביעה הדוברת, ומסר עובדתי זה לא משקף תמיד את המציאות לאשורה. מנגד, כמעט שלא ניתן לנסח מסר עובדתי מבלי שיכלול לפחות קורטוב של עמדה ערכית. בתווך מצויה קטגוריה של הבעות דעה המכונה לעיתים "מסקנה", שהינה טענה עובדתית אשר אינה נובעת מידיעה ממשית של הדובר, אלא מניתוח לוגי שערך על סמך עובדות אחרות הידועות לו, והעלול גם להתברר בדיעבד כשגוי. בין דעות, מסקנות ועובדות קיים כמובן טווח רחב מאוד של מקרי ביניים אפורים.[16]
ואולם, קיימים פרסומים הקרובים לקצה הסקאלה בצד של הבעת הדעה, אשר ניתן לאפיינם כהבעת דעה בקלות יחסית. סוג זה של פרסומים כולל עמדה סובייקטיבית מובהקת שמביעה הדוברת לגבי אדם אחר, החפה מסממנים עובדתיים (לרבות מאחר שהביטוי כה קיצוני שהשומע לא מייחס לו כל קשר למציאות), או שהמסר העובדתי המובלע בעמדה הסובייקטיבית מצוי ממילא בידיעתם של נמעני הפרסום ואין עוררין על אמיתותו. להלן אכנה פרסומים אלה הבעת דעה "טהורה". לדעתי, להבעת דעה טהורה אין ככלל מקום בגדרם של דיני לשון הרע.
ביסוד תכליתם האמורה לעיל של דיני לשון הרע עומדת הנחת מוצא ברורה, כי פרסום המשמיץ אדם עלול לשנות בפועל את ההערכה שיש לאחרים אליו ובכך להשפיע על חייו בהיבטים שונים, וכי שינוי תדמיתי זה עלול להיות בלתי מוצדק.[17] הנחה זו, על שני ראשיה, נכונה לגבי פרסומי עובדה ולגבי מסקנות ופרסומים אחרים המשלבים דעות ועובדות, אך ספק רב אם היא תקפה, כברירת מחדל לגבי הבעת דעה טהורה.
ראשית, הואיל ודעה טהורה, כפי שהגדרנו אותה, אינה מחדשת לשומע דבר בכל הנוגע לעובדות, הרי שהיא נתפסת על ידי השומע כחיווי סובייקטיבי גרידא, ולאור זאת הוא אינו מייחס לה משקל קונקלוסיבי ומותיר עצמו חופשי לגבש את דעתו באופן עצמאי. ניתן אף להניח כי מה שיקבע במרבית המקרים את המשמעות הערכית שייחס כל אדם למערך נתון של עובדות הוא השקפותיו הערכיות המוקדמות, ולא דעה ששמע מאדם אחר. ניתן להוסיף ולהניח כי במקרים לא מעטים השמצה בוטה וגסה מעוררת לפחות בקרב חלק משומעיה דווקא תגובה הפוכה של סלידה מהמפרסם ואמפתיה לנפגע.
שנית, אף אם דעה סובייקטיבית שפורסמה על אדם יכולה לשנות בפועל את תדמיתו בעיני אחרים, ישנה בעייתיות בכך שבית המשפט יקבע האם שינוי זה מוצדק אם לאו. הטעם לכך הוא כי אותן עובדות בדיוק יכולות כאמור לשמש בסיס לעמדות ערכיות שונות, לרבות כאלה המיתרגמות לביטויים קשים דוגמת אלה שנזכרו לעיל. לבתי המשפט אין אפשרות אמיתית לבחון את מידת "צדקתן" של אלה, ומטעמים מוסדיים אף לא רצוי שיעשו כן, לנוכח המחלוקות והרגישויות החברתיות שעצם העיסוק בדבר עלול לעורר.
תכליות פוטנציאליות אחרות אינן מצדיקות כשלעצמן דיון שיפוטי בהבעות דעה טהורותופסיקת סעד בגינן. כך, מניעת פגיעה רגשית אינה נחשבת כערך המוגן שבדיני לשון הרע, כעולה כבר מהגדרתה הראשונית של האחריות בלשון הרע, המותנית בפרסום לאדם זולת הנפגע ובכך שהתוכן נתפס כמשפיל על ידי "הבריות" ולא על ידי הנפגע עצמו.[18] לאור הגדרה ראשונית זו, גם פגיעה עד עמקי הרגשות, הנגרמת מן הביטויים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, אינה מקימה עילה בלשון הרע אם הפרסום נעשה בפני הנפגע עצמו בלבד. אין מקום לדעתי כי דין שונה יחול על פגיעה רגשית הנובעת מפרסום של דעה טהורה לקהל רחב יותר, אם נקבל את ההנחה כי אף פרסום זה אינו מסב פגיעה אמיתית לשם הטוב.
אשר לתכלית אפשרית נוספת של "חינוך" הציבור לשימוש בשפה נאותה ולניהול שיח תרבותי, הרי שגם היא חורגת, כך נראה, מתפקידיו של בית המשפט. מכל מקום, דומה, עם כל הצער, כי תרבות השיח הבוטה והאגרסיבית הכתה בישראל שורשים כה עמוקים עד כי גם בתי המשפט יתקשו לשרשה, בוודאי ללא העלאה דרמטית של סכומי הפיצוי, שאינה רצויה כשלעצמה בהקשר בו עסקינן.
הדין הרצוי
על יסוד האמור, מצב הדברים הנכון לדעתי הוא כי הבעת דעה טהורה תידחק, ככלל, אל מחוץ לגדרם של דיני לשון הרע,[19] וזאת לכל הפחות בנוגע לעניינים ציבוריים במובנם הרחב. הכוונה באמור היא שלא רק אמירות על אנשי ציבור תהיינה ככלל מוגנות, אלא גם אמירות לגבי מעצבי דעת קהל שהשפעתם נובעת מתחומי פעילות שונים (קטגוריה המכונה בארצות הברית "דמות ציבורית" – public figure), וכן אמירות לגבי אנשים המעורבים באירועים ובמחלוקות המעסיקים את הציבור, וכל זאת בין אם העניין נוגע לציבור הרחב או לציבור ספציפי (כגון קהילה מקומית, חברתית או מקצועית).[20] בהקשר זה אני מציע ללמוד אפוא מגישת המשפט האמריקני, אשר בהקשרים אחרים מקריבה יתר על המידה את הזכות לשם טוב לטובת חופש הביטוי, אך בהקשר הנוכחי דומה כי היא עדיפה על הדין הקיים בישראל.
בפרט, אני סבור כי אין להתנות עוד את ההגנה המשפטית על הבעת דעה בהוכחת תום לב. גם אם הצעה זו עשויה להיחזות כסטייה דרסטית מן הדין הקיים, מבט מעמיק מגלה כי היא אינה כזו. על פי הגישה המקובלת, יסוד תום הלב נקבע על פי בחינה משוקללת של ארבעה רכיבים: אמונת המפרסם באמיתות הפרסום; נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הפרסום; מניעי המפרסם; וסבירות הפרסום עצמו.[21] שני הרכיבים הראשונים אינם רלוונטיים כבר על פניהם להבעת דעה טהורה, שאינה ניתנת לסיווג כ"אמיתית" או "שקרית". לגבי רכיב המניע, הפסיקה כבר הכירה בכך שפרסומי לשון הרע מסוימים, כגון תלונה למשטרה, עשויים להיות בעלי תועלת ציבורית אף אם הם נעשים מתוך כוונה לפגוע.[22] דברים דומים יכולים להיאמר לגבי הבעת דעה ערכית, שתרומתה לשוק הרעיונות אינה מושפעת בהכרח מן המניע העומד מאחוריה. לבסוף, ספק אם מידת האנינות של תוכן הפרסום הינה עניין להכרעה שיפוטית, בפרט בהתחשב בכך שלעיתים דווקא שימוש בלשון בוטה ואפילו גסה מחדד ומבליט את המסר הערכי.[23]
לכלל שיקנה הגנה משפטית להבעת דעה טהורה ניתן לקבוע חריגים צרים.
חריג ראשון יכול להתייחס למקרים בהם מראה התובע כי הפרסום השפיע בפועל על חייו המקצועיים או החברתיים וגרם לו נזקים ממשיים. לא למותר לציין כי מקרים אלה אינם שכיחים אפילו כאשר מדובר בפרסומי עובדה שקריים.[24] גרסה מקלה יותר של חריג זה יכולה להתייחס למקרים בהם מראה התובע כי יש לפרסום פוטנציאל ממשי להשפעה משמעותית על חייו (להבדיל מן ההגדרה הקיימת כיום, שמסתפקת כאמור בכך שהפרסום "עלול", בהסתברות רגילה, לגרום למגוון פגיעות ובכל דרגה שהיא). חריג זה עשוי להתקיים, למשל, במקרים בהם ניתן להראות כי המפרסם הוא אדם בעל השפעה ציבורית רבה וכי קיים פער משמעותי בין מעמדו לבין מעמד התובע, כך שניתן להניח בסבירות גבוהה מאוד כי הפרסום אכן ישפיע בפועל על חייו.
חריג שני יכול להתייחס לביטויי דעה שתוכנם מצוי ברף הקיצוני העליון של הפוגענות. ביטוי ספציפי העשוי להיות רלוונטי בהקשר זה הוא "נאצי". מצד אחד, אמנם, הטחת כינוי זה כלפי אדם היא בדרך כלל הבעת דעה מובהקת ולא עובדה, שהלוא אין הוא נתפס כמייחס לנפגעת השתייכות למפלגה הנציונאל-סוציאליסטית הגרמנית או לאס.אס, אלא כמביע מסר שלפיו עמדותיה או מעשיה של הנפגעת נואלים במיוחד. ואכן, בעבר נדחו תביעות בגין פרסומים שהשתמשו בקונוטציות לנאציזם,[25] ולדעתי בצדק. אך מאידך, לנוכח הרגישות יוצאת הדופן והייחודית שנושא זה מעורר בישראל (שגם קונוטציות לפשיזם אינן משתוות אליו), מסיבות היסטוריות מובנות, יש יסוד גם לגישה השוללת את ההגנה על פרסומים שכאלה, בין בכלל ובין כתלות בניסוחם המדויק ובנסיבותיהם.[26] סוג מקרים נוסף העשוי להיכנס בגדר חריג זה הינו ביטויים מבזים קשים במיוחד על רקע גזע, דת, נטייה מינית וכדומה, הכלולים בהגדרת לשון הרע שבסעיף 1(4) לחוק. בכל מקרה, על מנת שלא ייפתח פתח לכל תובעת לטעון כי הפרסום נגדה מצוי ברף הקיצוני העליון של הפוגענות ובכך לאיין את השינוי העקרוני המוצע, ניתן לתחום חריג זה לרשימה סגורה של מקרים.
חריג שלישי יכול להתייחס למקרים של השמצה עקבית ומתמשכת, אשר עשויה להצדיק בעיקר מתן סעד צופה פני עתיד להפסקתה. זאת, למשל, כאשר מדובר בפרסום מקוון שאינו מוּסר מן הרשת, או בפרסומים חוזרים ונשנים במדיום אחר.
חשוב להוסיף ולהבהיר כי הצעה זו לא באה לגרוע ממישורי אחריות אחרים העשויים לחול על ביטויים פוגעניים, למשל עבירות הסתה או איומים לפי חוק העונשין, הטרדה מינית או הטרדה מאיימת.
אם תתקבל עמדתי במישור העקרוני, ישנן שתי דרכים היכולות להוביל לכך. האחת היא כמובן תיקון חקיקתי. במסגרת תיקון כזה ניתן לצמצם את ההגדרה הראשונית של לשון הרע כך שלא תכלול כל הבעת דעה, או להרחיב את הגנת הבעת הדעה כך שלא תוגבל לנושאים ספציפיים כאלה או אחרים וכך שלא תותנה בהוכחת תום לב. במסגרת שתי החלופות ניתן לשקף גם את החריגים בהם תתאפשר הטלת אחריות כמוצע לעיל.
בהנחה שתיקון חוק איסור לשון הרע, בפרט באופן המוצע, לא יהיה בראש סדר העדיפויות של הכנסת, גם בתי המשפט יוכלו ליישם את הגישה האמורה – אם תהיה מקובלת עליהם – על ידי נקיטת מדיניות ליברלית ואף יזומה לסילוק על הסף של תביעות בגין הבעת דעה טהורה, בצירוף פסיקת הוצאת הולמת כפי שכבר הנחה בית המשפט העליון. יתכן שאף עדיף להשאיר את המלאכה בידי בתי המשפט, על מנת לשמור יותר גמישות ביישום הגישה המוצעת.
הפסיקה מורה כי ניתן וראוי להשתמש בסמכות הסילוק על הסף כאשר "בעטיה של טענה משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת".[27]נראה כי בתביעות רבות בגין הבעת דעה טהורה, אכן ניתן לערוך בירור מהיר ופשוט יחסית של השאלות הקובעות את תחולתה של הגנת הבעת הדעה לפי החוק הקיים: האם מדובר בדעה טהורה, שאינה טומנת בחובה מסר עובדתי שנוי במחלוקת; האם הדעה נוגעת לאחד הנושאים המפורטים בסעיפים 15(4) עד 15(7) לחוק; והאם מתקיימים היבטיו הרלוונטיים של תום הלב. אם ייאותו בתי המשפט להרחיב גם להקשר של הבעת דעה את הגישה המייחסת משקל נמוך למניע הפרסום, נראה שניתן יהיה לברר שאלות אלו על סמך בחינת הפרסום עצמו וללא צורך בשמיעת עדויות.
סיכום
ההגדרה הרחבה שנותן החוק הישראלי ללשון הרע, וההגנה המותנית והחלקית שהוא מעניק לפרסומי לשון הרע המהווים הבעת דעה, מביאים לכך שגם הבעות דעה טהורות, שאינן טומנות בחובן כל מסר עובדתי שנוי במחלוקת ואשר תוצאתן המעשית מסתכמת לרוב בפגיעה ברגשות, עשויות באופן פוטנציאלי להקים אחריות. כפועל יוצא, פרסומים מסוג זה מעסיקים לא מעט את בתי המשפט, ולעיתים אף מובילים להטלת אחריות. ברשימה זו טענתי, בהמשך להערות שנשמעו כבר מפי בית המשפט העליון, כי מצב זה אינו רצוי, בפרט לאור תכליתם של דיני לשון הרע להגן על הפרט מפני שינוי לא מוצדק בהערכה החברתית אליו, והצעתי דרכים לשנותו.
יישום ההצעות שתוארו לעיל עשוי לתרום ולו במעט להפחתת העומס הכבד המוטל על בתי המשפט. מבלי להמעיט בערך תחושותיהם של מי שנפגעו מפרסומי דעה טהורה דוגמת אלה שנזכרו לעיל, דומה כי ראוי להקדיש את משאביה המוגבלים של מערכת המשפט לפגיעות משמעותיות יותר בזכויות ובאינטרסים מוגנים.
חשוב מכך: יישום ההצעות צפוי לתרום למיקודם של דיני לשון הרע בנושא הליבה שלהם – מאבק בפרסומי עובדה שגויים – ויכול לבוא בד בבד עם החמרת הטיפול בפרסומים אלה, בין היתר ברוח הצעות שהעליתי בעבר.[28]
* עו"ד ד"ר אלעד פלד הוא שותף במשרד ניר כהן, לשם, בן-ארצי ושות'. האמור ברשימה זו משקף את דעת המחבר בלבד. אני מודה לחברי צוות תגוביות משפט על הערותיהם המועילות.
אזכור מוצע: אלעד פלד ״פשיסטים ואח' נ' בוגדים ואח': האם בתי המשפט צריכים לעסוק בתביעות לשון הרע בגין הבעת דעה "טהורה"?״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (31.5.2023) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/peled. [1] לעניין העלייה בכמות תביעות לשון הרע ראו, למשל: צאלה קוטלר "1,366 תביעות דיבה בשנה, ולא נראה שזה הולך להיעצר" שומרים (19.10.2021) https://www.hashomrim.org/hebrew/459; אבישי גרינצייג "גם אם תזכו בתביעה, תפסידו הרבה כסף בדרך: איסור לשון הרע הפך לאות מתה" גלובס (8.4.2022) https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001408613; "טובעים בתביעות – בתי המשפט בישראל מוצפים בתביעות לשון הרע" משרד עורכי דין אברהם טל https://www.avraham-tal.com/defamation-law; איתמר ב"ז "מחקר: תופעת תביעות ההשתקה צוברת תאוצה" העין השביעית (27.5.2019) the7eye.org.il/330479. [2] ראו, למשל, ת"א (שלום ת"א) 11536-09-19 חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ (נבו 20.6.2022), ערעור נדחה בע"א (מחוזי ת"א) 9606-10-22 חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ (נבו 16.3.2023); ת"א (שלום חי') 33225-12-16 סרחאן נ' סליבי (נבו 2.2.2023); ת"א (שלום ב"ש) 64895-11-18 וקנין נ' טסיני (נבו 31.7.2022). [3] ראו, למשל, ת"א (שלום רח') 15888-09-19 טמיר נ' וויזל (נבו 4.5.2023); ת"א (שלום ת"א) 39145-09-19 חמד נ' טויל (נבו 6.3.2023); תאד"מ (שלום י-ם) 57938-05-22 רהב נ' אפריאט (נבו 8.5.2023); ת"ק (תביעות קטנות אי') 43991-09-21 גז נ' מויאל (נבו 29.3.2023). [4] אורן פרסיקו "על הסף" העין השביעית (15.7.2015) https://www.the7eye.org.il/166985. [5]ע"א 2266/14 ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (נבו 15.7.2015). [6]רע"א 4870/21 שטיגליץ נ' אליאור (נבו 29.7.2021). [7]ראו, למשל, Gertz v. Robert Welch. Inc., 418 U.S. 323, 339-340 (1974); Hustler Magazine, Inc. v. Falwell, 485 U.S. 46 (1988); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע: הדין המצוי והדין הרצוי 338 והאסמכתאות הנוספות שם (מהדורה שנייה מורחבת 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור). [8]רע"א 8279/13 שפטל נ' הולצמן, פס' 8 (נבו 20.3.2014). [9]ע"א 4607/92 קליין נ' רונן (נבו 13.6.1994). [10]ראו תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385, 452 (2010). [11]ראו, למשל, גנאים, קרמניצר ושנור, לעיל ה"ש 7, בעמ' 31. [12] ראו, למשל, דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, פס' 27 לחוות דעתו של כב' השופט אור (1998); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פס' 22 (נבו 4.8.2008). [13] שם. [14] דנ"א 2121/12 פלוני נ' אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014). טעמים נוספים משתקפים בחסינויות ובהגנות הקבועות בסעיפים 13 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. [15] ראו, למשל, גנאים, קרמניצר ושנור, לעיל ה"ש 7, בעמ' 339. [16] ראו באופן כללי דנ"א 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978). [17] ראו, למשל, גנאים, קרמניצר ושנור, לעיל ה"ש 7, בעמ' 31; Restatement (Second) of Torts § 559 (Am. L. Inst. 1965); David A. Anderson, Reputation, Compensation, and Proof, 25 Wm. & Mary L. Rev. 747, 765-767 (1984). [18] סעיפים 1, 2 ו-7 לחוק איסור לשון הרע; גנאים קרמניצר, ושנור, לעיל ה"ש 7, עמ' 172. [19] גם קרמניצר, גנאים ושנור הציעו להרחיב את ההגנה, אך הרחבה פחותה מן המוצע להלן וללא התייחסות נפרדת לדעה טהורה; שם, עמ' 389-386. [20] לתפיסה המקובלת בארצות הברית, בדבר היקפם הרחב של אותם עניינים ציבוריים שחופש הביטוי לגביהם ראוי להגנה חזקה לרבות במסגרת דיני לשון הרע, ראו למשל גדרון, לעיל ה"ש 10, עמ' 415. [21] אורי שנהר דיני לשון הרע 265-261 (1997). [22] ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981). [23] ראו, למשל, רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, סג(3) 664, פס' 15 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין, והאסמכתאות הנוספות שם (2010). [24] ראו יובל קרניאל ועמירם ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב 205, 210 (2002). [25] ראו, למשל, רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן" (נבו, 16.6.2008). [26] ראו, למשל, רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר בעיקר חוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה (נבו, 12.11.2006). [27] רע"א 4348/03 קופת חולים מכבי נ' חכם פס' 5 (נבו, 25.4.2004). [28] אלעד פלד, צווי עשה בדיני לשון הרע (2012); אלעד פלד "אופייה הראוי של ההגנה על פרסומי לשון הרע שגויים בכלי התקשורת: בעקבות ע"א 751/10", משפטים על אתר ה (2018); אלעד פלד, "בתי המשפט יכולים לתרום למאבק בפייק ניוז", TheMarker, (3.5.2023), https://www.themarker.com/blogs/2023-05-03/ty-article/.premium/00000187-d885-d6a1-ad87-f8951b080000.