הפרדה בין גברים לנשים ועריצות הקנאים

PDF

מבוא

הזמר אריאל הורוביץ, הוזמן לפני שנים אחדות להופיע בטקס חגיגות הארבעים ליישוב כלשהו בשומרון. המראה של שני גושי הכיסאות שסודרו באולם, ומחיצה מפרידה ביניהם, לא הפתיע אותו. הוא כבר מורגל להפרדה בין נשים לגברים באירועי תרבות, שאליהם הוא מוזמן להופיע בציבור הדתי. כאשר ניגש לאחראית על האירוע על מנת להתייעץ האם מותר לו לשבת מול "עזרת הנשים" בהפסקות בין השירים, כאשר מברכים שונים אמורים לעלות על הבמה, היא נשאה אליו "עיניים עייפות", כהגדרתו, והשיבה: "שב איפה שבא לך. אני שונאת את ההפרדה הזאת. רק הכי קיצוניים אצלנו רוצים אותה, וכולנו נכנעים להם". הורוביץ, חש אמפתיה כלפי רכזת התרבות העייפה. בטור דעה שכתב בעניין זה הוא הסביר כי אנשים כמוהו יכולים "לעודד בליבם את רכזת התרבות במאבקה בקיצוניים שמרגיזים אותה."[1] אולם, הוא הוסיף וקבע כי המאבק על ההפרדה בין נשים לגברים במגזר הדתי הוא עניין פנימי של מגזר זה, שאין לאיש מבחוץ זכות להתערב בו. הציבור הדתי, הסביר הורוביץ, הוא זה ששומר עבור כולנו על "גרסה חיה של יהדות שומרת תורה ומצוות" ולכן יש לאפשר לו להגדיר ללא התערבות מהי אותה גרסה נכונה של יהדות ולאכוף אותה, כל עוד אותה גרסה זו לא נכפית על הציבור החילוני.

אירוע ההפרדה בשומרון וההתייחסות העכשווית של הורוביץ לאירוע זה, מהווים נקודת מוצא חשובה לדיון בקושי העקרוני שמעוררת התפשטות ההפרדה בין נשים לגברים לזירות חדשות במרחב הציבורי בעשורים האחרונים. סוגיה זו הפכה לרלוונטית במיוחד בתקופה האחרונה בשל ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין הליכוד למפלגות יהדות התורה והציונות הדתית. בשני ההסכמים נקבע שחוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים[2] יתוקן, כך שתינתן לדתיים וחרדים "המעוניינים בכך" האפשרות לקיום הפרדה מגדרית באירועי תרבות או לימודים וזאת "תוך התחשבות באמונותיהם ובצורכיהם", וכי הפרדה כזו "לא תיחשב אפליה".[3] עוד נקבע בהסכמים הקואליציוניים כי התיקון המתוכנן בחוק איסור הפליה הוא הכרחי "על מנת לעגן את שהיה נהוג במשך עשרות שנים וכדי לתקן את העיוות בסטטוס קוו שנעשה לאחרונה".

כיום, מעוגן בחוק איסור הפליה חריג צר המגביל את קיומן של מסגרות נפרדות לנשים ולגברים לנסיבות מיוחדות. באופן ספציפי קובע סעיף 3(ד)(3) לחוק:

"אין רואים הפליה לפי סעיף זה – בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, כאשר אי ההפרדה תמנע מחלק מהציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום ציבורי, או את מתן השירות במקום ציבורי, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת בהתחשב בין השאר באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת חיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מההפרדה."

התיקון, שמתכננת הממשלה, בחוק איסור הפליה, נועד לבטל אפוא את המגבלות הקיימות בחוק ביחס לקיומן של מסגרות נפרדות על בסיס מין לציבור הדתי או החרדי באירועים או בלימודים ולתת להן הכשר גורף. חשוב לציין כי לצד תיקון זה, מתכננת הממשלה הנבחרת שני תיקונים נוספים בחוק איסור הפליה.[4] אולם, בשל היקפה המוגבל של רשימה זו, היא תתמקד רק בתיקון הראשון המתוכנן. תיקון זה, זוכה, כך מתברר, לתמיכה גם בקרב מי שאינם משתייכים למחנה החרדי או החרדלי. כך למשל, חבר הכנסת מתן כהנא ממפלגת המחנה הממלכתי, שכיהן עד לאחרונה בתפקיד השר לשירותי דת, נתן רוח גבית להחלטה לתת הכשר רחב יותר למסגרות של הפרדה בין נשים לגברים והוסיף: "יש ציבורים שעבורם הפרדה מגדרית היא דרך חיים. לא לאפשר לציבורים האלה אירועים ציבוריים בהפרדה מגדרית זו פשוט כפייה. אף אזרח בישראל לא חייב להשתתף באירועים האלה או ללמוד במוסדות בהם נהוגה הפרדה כזו. מי שחפץ בהשתלבות חרדים בחברה הישראלית לא יכול לכפות את אורחות חייו על אחרים".[5]

אם כן, תמיכתם העקרונית של אנשים כמו מתן כהנא או אריאל הורוביץ במתן היתר רחב לקיומן של מסגרות של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי נשענת על שלושה אדנים מרכזיים. ראשית, מצדדי ההפרדה המגדרית מציגים אותה כפרקטיקה הנטועה עמוק באורח חייו ומנהגיו הדתיים של הציבור החרדי והחרדלי בכל בהקשר ובכל זירה. כאמור, הטענה היא שההפרדה בין המינים היא "הסטטוס קוו" מאז ומתמיד. שנית, נטען כי יצירת הפרדה בין נשים לבין גברים במרחב הציבורי נותנת מענה לרצון ולצרכים של רובו המכריע של ציבור זה ולפיכך הטלת מגבלות משפטיות על פרקטיקות אלה פוגעת באינטרסים ובזכויות של כלל הנשים והגברים המשתייכים לציבור זה ומהווה התערבות כופה באורח חייהם. שלישית, ההנחה היא כי ניתן לשרטט קו ברור בין הפרדה מגדרית המשרתת את הציבור החרדי והחרדלי לבין יחידים וקבוצות שאינם מעוניינים בה, וכי מתן לגיטימציה רחבה להפרדה אינה משפיעה ואינה פוגעת בציבור שאינו מעוניין בה. לשם הנוחות והקיצור אפשר לכנות שלושה אדנים אלו: "הפרדה כאורח חיים", הפרדה כצורך וזכות", ו"הפרדה שאין בה כפייה".

ברשימה קצרה זו אני מבקשת לטעון כי ביסודם של שלושת האדנים עליהם נסמכים מצדדי ההפרדה עומדת תפיסה שגויה של הציבור החרדי, המעלימה את גיוון העמדות בתוך ציבור זה ביחס לסוגיית ההפרדה ואת ההיבטים הכוחניים של הסוגייה כולה. תפיסה שגויה זו היא תוצר של התעלמות מהתפתחויות משמעויות שכבר התרחשו בכל הנוגע להתפשטות ההפרדה המגדרית לזירות חדשות במרחב הציבורי ומתובנות שחשוב לגזר מהתפתחויות אלה בכל הנוגע לאופן שבו התערבות המדינה במתן הכשר להפרדה, משפיעה, לא רק על הציבור החרדי והחרדלי, אלא גם על החברה כולה.

לטעמי, נקודת מוצא הכרחית, לכל דיון בשאלה מהו המענה המדינתי הראוי לקריאות למתן הכשר משפטי רחב להפרדה במרחב הציבורי, היא השינויים שחלו בשני העשורים האחרונים בהסדרי הישיבה בקווי אוטובוס, המשרתים בעיקר את הציבור החרדי. האוטובוסים, שבהם נשים חרדיות יושבות מאחור וגברים חרדים יושבים מלפנים, הם אמנם דוגמה אחת למגמה רחבה יותר בשנים האחרונות, שכחלק ממנה ההפרדה בין נשים לגברים התפשטה לזירות חדשות במרחב הציבורי כגון אירועי תרבות,[6] בריכות שחיה[7] או המרחב האקדמי.[8] אולם, סיפור האוטובוסים הוא מעניין במיוחד בשל שלושה היבטים מרכזיים. ראשית, בדיעבד נראה שהמאבק על תחבורה ציבורית בהפרדה, שאותו החלו להוביל קבוצות חסידיות קיצוניות בשנות התשעים, סימן את תחילתה של מגמה רחבה יותר, שכחלק ממנה התביעה ליצירת מסגרות של הפרדה בין נשים לגברים בזירות חדשות במרחב הציבורי הלכה והתעצמה. שנית, ביחס לאוטובוסים קיימת אינדיקציה ייחודית ויוצאת דופן, שלא קיימת בהקשרים האחרים, ביחס לעמדותיו של הציבור החרדי בנוגע להפרדה בתחבורה ציבורית בראשית הדרך ולפני שפרויקט קווי המהדרין יצא לדרך. שלישית, סיפור התבססותם של קווי האוטובוסים הנפרדים המשרתים את הציבור החרדי מספק גם תובנות חשובות ביחס לתוצאות שיש להתערבות המדינה בהסדרת ההפרדה במרחב הציבורי. סיפור זה גם חושף עד כמה טיעוני הליבה התומכים בהפרדה: 'הפרדה כאורח חיים', 'הפרדה כזכות וצורך' ו'הפרדה שאין בה כפיה', הם בעייתיים. בתמצית, עיקר חשיבותו של סיפור האוטובוסים הנפרדים הוא בכך שהוא מאיר כי התביעה להרחבת ההפרדה לזירות חדשות במרחב הציבורי היא חדשה יחסית. אין כאן שימור הקיים, אלא יצירת סטטוס קוו חדש, שביסודה ניסיונות כוחניים של גורמים קיצוניים בתוך הציבור החרדי והחרדלי לכפות נורמות צניעות מחמירות בזירות חדשות. כאשר המדינה מתערבת במתן הכשר רשמי להפרדה, היא נוטלת אפוא חלק במאבק פנים קהילתי תוך מתן גיבוי לעמדה הקיצונית יותר ותוך השתקת קולם של כוחות מתונים בתוך הקהילה. מתן הכשר משפטי להפרדה בזירות חדשות אינו מגן אפוא על זכותו לחופש דת של ציבור הומוגני ואינו שומר על הסטטוס קוו. להיפך, הוא יוצר סטטוס קוו חדש, קיצוני ומחמיר יותר ממה שהיה נהוג בעבר. יתרה מזו, הכשרת הסטטוס קוו החדש בענייני הפרדה באמצעות החוק היא בעייתית גם משום שהיא נותנת תוקף נורמטיבי לרציונליים המינניים העומדים ביסוד העיקרון של הפרדה בין גברים לנשים מטעמי דת. בכך היא פוגעת לא רק ביחידים ובעיקר ביחידות בציבור החרדי והחרדלי אלא גם בחברה כולה.

חלקה ראשון של הרשימה יתמקד אפוא בסיפור עלייתם של האוטובוסים הנפרדים בשני העשורים האחרונים, בתרומתן של רשויות השלטון השונות לתהליך זה ובתוצאות שהיו לכך. חלקה השני של הרשימה יעסוק בקושי לשרטט קו גבול ברור בין הפרדה וולונטרית להפרדה בכפיה. החלק השלישי יתמקד ברציונליים הערכיים העומדים ביסודה של הפרקטיקה הדתית של הפרדה בין נשים לגברים.

מאי הפרדה להפרדה – המדינה ומהפכת קווי מהדרין בציבור החרדי

עד לפני כשני עשורים וחצי, קווי אוטובוס, המשרתים את הציבור החרדי, פעלו בתנאים רגילים ועובדה זו לא מנעה מרובו המכריע של הציבור החרדי להשתמש בתחבורה ציבורית בהיקפים גדולים מאוד.[9] בפסק הדין בעניין רגן, שניתן בשנת 2011 ועסק בשאלה חוקיותה של ההפרדה באוטובוסים, התייחס השופט רובינשטיין לשינוי המשמעותי בהרגלי הנסיעה של הציבור החרדי בתחבורה ציבורית שהתרחש החל מתחילת שנות האלפיים והסביר: "בני דורנו, דורותינו, גדלו מנעוריהם בחברה שבה היו אוטובוסים מעורבים גם במקומות משופעים באוכלוסייה חרדית, כמו ירושלים ובני ברק. מדובר אפוא בחידוש של השנים האחרונות".[10] יתרה מזו, מתברר כי בתחילת שנות האלפיים, כאשר קווי הפרדה היו בעיקר עניין תיאורטי, חלק משמעותי של הציבור החרדי לא היה מעוניין כלל לשנות את הסדרי הישיבה באוטובוס, שהיו נהוגים אז, ולעבור לנסיעה בתנאים של הפרדה בין נשים לגברים. סקר שערכה חברת אגד בשנת 2000 בניסיון לאמוד את מידת התמיכה בציבור החרדי ביצירת תשתית ציבורית לנסיעה בתנאים של הפרדה מגדרית, גילה כי הזרם החסידי תמך אז בשיעור נמוך בלבד בהנהגת קווי מהדרין, בעוד הזרם הליטאי התנגד לכך נחרצות. עוד גילה הסקר, שנשים חרדיות ובהן נשים המשתייכות לזרם החסידי המחמיר ביותר "תולדות אהרון" הביעו התנגדות לקווי מהדרין בעיקר בגלל טעמי נוחות והצורך בעזרה לילדים.[11]

במחקר מקיף שערכתי לפני מספר שנים ניסיתי להבין כיצד ומדוע הפכה ההפרדה בין נשים לגברים לדפוס השולט בסדרי הישיבה באוטובוס בקרב הציבור החרדי החל משנות האלפיים, לאחר שנים רבות של נסיעה שלא בתנאים של הפרדה.[12] המחקר גילה כי מי שהעלו את סוגיית ההפרדה על סדר היום החרדי היו גורמים קיצוניים בעיקר מחסידות גור. בשלב הראשון הם ניסו לקדם את חזון ההפרדה באמצעות מהלך פנים קהילתי של לחץ ושכנוע, אולם מהלך זה נכשל בתחילת הדרך בשל חוסר הנכונות של רוב הציבור החרדי לשתף פעולה עם הקריאה של קיצונים אלה לעבור באופן וולונטרי לנסיעה בתחבורה ציבורית בתנאים של 'טהרה'.

המפתח לשינוי נרשם רק כאשר רשויות השלטון השונות התגייסו לקדם את מהלך ההפרדה בהסדרה מנהלית, בחקיקה ולבסוף גם בחותמת כשרות של בית המשפט העליון. ראשיתו של המהלך היה כאשר קומץ עסקנים שהציגו עצמם כ"נציגי הציבור החרדי" פנו לשר התחבורה בסוף שנות התשעים בבקשה שיינתן היתר להפעלתם של קווי אוטובוס המשרתים את הציבור החרדי בתנאים של הפרדה בין נשים לגברים. השר נענה לבקשה וקבע כי קווי האוטובוס הרלוונטיים יסומנו כ"קווי מהדרין", הדלת האחורית בקווים אלה תפתח לעליית נשים ו"מתנדבים מהציבור החרדי" יוכלו לאכוף את הסדרי העלייה לאוטובוס והישיבה בתוכו. בהמשך, עלתה סוגיית ההפרדה בתחבורה ציבורית בכנסת כאשר נחקק חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים בשנת 2000. מטרתו המקורית של החוק הייתה להבטיח כי גורמים פרטיים המספקים שירותים בעלי אופי ציבורי לא יוכלו להנהיג מדיניות של סלקציה והפרדה כנגד קבוצות מוגנות כגון נשים, מזרחים, וערבים. עם זאת, במהלך הדיונים על החוק עלה החשש כי החלה גורפת של עקרון איסור ההפליה על בסיס מין על יחסים במשפט הפרטי תפגע במיוחד בקהילה החרדית, המקיימת הסדרי הפרדה בין נשים לגברים מטעמי דת, תרבות ומסורת. במוקד הדיון בכנסת על סוגיית ההפרדה בין המינים עמדה גם הדוגמה של קווי המהדרין, שהחלו להתבסס באותן שנים בחסות ובגיבוי משרד התחבורה. לכן, הוסף לחוק חריג, שהתיר בנסיבות מוגבלות קיומן של מסגרות נפרדות לגברים ולנשים במרחב הציבורי, תוך שהמטרה הייתה לתת בין היתר הכשר לקווים אלה.[13]

את ממצאי המחקר המפורטים ביחס לאופן שבו נרתמו רשויות השלטון השונות לקידום הסדרת ההפרדה בין נשים לגברים בתחבורה ציבורית, ניתן כאמור לקרוא במקום אחר,[14] אולם בתמצית חשוב לציין כי כוונות רעות לא היו שם. להיפך. כמו מתן כהנא, גם שר התחבורה דאז, המחוקקים בכנסת וגם שופטי בית המשפט העליון אימצו את הסיסמה הפשטנית לפיה "יש ציבורים שעבורם הפרדה מגדרית היא דרך חיים". בדרך, איש מהם לא עצר לחשוב מה זה אומר בפועל. במילים אחרות, ההנחה הייתה כי לאור מרכזיותה של ההפרדה בין נשים לגברים בזירות חרדיות מסורתיות פנים קהילתיות כמו בית הכנסת, מערכת החינוך החרדית, או אירועים פרטיים, אורח החיים החרדי בהכרח מחייב הרחבת ההפרדה לזירות חדשות במרחב הציבורי כגון בתחבורה הציבורית. בשם אימוץ העיקרון של 'הפרדה כאורח חיים', יצרו אפוא רשויות השלטון השונות את התשתית הציבורית לקווי מהדרין. כחלק מתשתית זו, ובמשך כמעט עשור שנים, האוטובוסים, שחיברו בין ערים ושכונות חרדיות, היו מסומנים כקווי מהדרין, הדלת האחורית בהם נפתחה לעלייה ייעודית של נשים ומתנדבים חרדים מטעם עצמם היו אוכפים את הסדרי ההפרדה באוטובוס לעיתים בכוח וללא התערבות של חברות התחבורה הציבורית ובראשן חברת אגד. לא בכדי, העיתונות החרדית תיארה בזמנו את אחד הפעילים המרכזיים בקידום מהפכת המהדרין כמי "שהשתלט" על אגד,[15] ו"המציא" את קווי המהדרין.[16]

הדברים הללו השפיעו על מידת הנכונות של הציבור החרדי לשתף פעולה עם הפרקטיקה של הפרדה באוטובוס ועל מידת התמיכה בה. אם בסקר שערכה חברת אגד בשנת 2000 רמת התמיכה בקווי מהדרין הייתה נמוכה, במיוחד בקרב נשים,[17] בבדיקה מאוחרת, שנערכה תשע שנים לאחר מכן, נחשפה תמונה שונה. ועדה ציבורית, שמונתה בהמלצת בית המשפט העליון בשנת 2008 בעקבות העתירה לבג"ץ בעניין רגן, פרסמה קול קורא לציבור ובכלל זה לציבור החרדי להביע את עמדתו בנוגע לקווי המהדרין.[18] מבין הפונים לוועדה היו כ 5000 פונים מתוך הציבור החרדי, שהביעו תמיכה בקיום הפרדה בתחבורה ציבורית בעיקר מטעמי צניעות. לוועדה, חשוב לציין פנו גם אנשים ונשים מהציבור החרדי, שהביעו התנגדות להפרדה, אולם כפי שציינה הוועדה "רובם המוחלט של הפונים שהזדהו כחרדים והביעו התנגדות להסדר, לא היו מעוניינים להופיע בפני הוועדה וביקשו להישאר בעילום שם."[19] עניין אחרון זה הוא מעניין במיוחד משום שעשור שנים קודם לכן, כאשר נעשו הניסיונות הראשונים של קיצוני המגזר לעודד את הציבור החרדי לנסוע בתנאים של הפרדה, ההתנגדות לניסיונות אלה אלה הייתה לא רק גדולה בהיקפה, אלא גם גלויה. [20]

כדי להבין לעומק תהליכים אלה, חשוב לתת את הדעת לדברים שאמר בזמנו פרופ' מנחם פרידמן מחלוצי החוקרים של החברה החרדית בישראל. פרידמן, שהופיע בפני אותה וועדה ציבורית, שהוקמה על מנת לבחון את הצורך והצידוק שבהמשך הפעלתם של קווי המהדרין, הסביר כי הדרישה להפרדה גוברת הולכת בין נשים לגברים היא חלק ממגמת הקצנה בחברה החרדית, המובלת על ידי מיעוט קיצוני ובאה לידי ביטוי בהחמרת המנהגים השונים בענייני צניעות בטיעון של 'חובה הלכתית'.[21] פרידמן הוסיף והבהיר כי ככלל רוב הציבור החרדי אינו תומך במגמות אלה בתחילתן, אבל גם אינו יכול להתנגד להן באופן אקטיבי. זאת, בשל חששם של חברי הציבור להיות מסומנים בתוך הקהילה כמי שמתנערים מערכי דת. מכיוון שכך, הוסיף פרידמן, מרגע שניתן הכשר רשמי למהפכת המהדרין בתחבורה הציבורית, לא ניתן עוד להסיג את הגלגל לאחור, שכן הלחץ הפנים קהילתי לשתף פעולה עם נורמת הצניעות החדשה הוא כזה שרוב הציבור החרדי אינו יכול לעמוד בו.

חידוד לתובנות אלה אפשר למצוא בדברים שכתבה לפני שנים אחדות אסתי רידר אינדורסקי, אקטיביסטית חרדית, הנאבקת ביחד עם נשים חרדיות נוספות כנגד ההקצנה הגוברת בציבור החרדי בכל הנוגע להפרדה והדרת נשים. רידר אינדורסקי התייחסה לאופן שוב הלחצים הפנים קהילתיים ליישר קו עם דרישות הקיצוניים מאיינים את האפשרות לקיומה של בחירה חופשית בתוך הציבור החרדי:

"עבורי המושג בחירה הוא משאת לב. כמיהה לחברה שאכן מתקיימת בה בחירה...מדובר באחד האתוסים שהחברה החרדית שוקדת לטפח: כולן מסכימות, כולם בוחרים בעולם התורה ו'בשבתי בבית ה' כל ימי חיי'. ... קשה לאדם מן החוץ להבין שמדובר בבחירה ריקה מתוכן. ברור שאם אינך רוצה ללמוד בישיבה אתה לא חייב – אלא שהסנקציות שיופעלו נגדך יגרמו לך לחזור עם הידיים המניפות דגל לבן. ברור שאף אחד לא מכריח אותך לא לנהוג – אלא שמוסדות הלימוד יהיו סגורים עבור ילדייך או שתעברי השפלות בדרך. 'כולן מסכימות – כולם מסכימים ובוחרים' הוא אחד מהשקרים הגדולים ביותר של כל חברה שמרנית, שאין בה יותר משתי גרסאות לחיים".[22]

למרות הדברים הללו, בית המשפט העליון שנדרש בשנת 2011 בפסק הדין בעניין רגן להכריע ביחס למידת חוקיותם של הסדרי ההפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים, שהתגבשו בחסות המדינה במשך כעשור שנים, פסק כי העיקרון המנחה בהקשר זה צריך להיות "הפרדה וולונטרית".[23] בית המשפט קבע שהפרדה וולונטרית היא לא רק לגיטימית, אלא שגם מוטלת על המדינה חובה לסייע לציבור החרדי במימושה. בית המשפט הבהיר שאין להורות לשום אדם או אישה היכן עליהם לשבת באוטובוס, אבל בה בעת הדגיש כי יש לאפשר ואף לסייע לכל מי שחפץ או חפצה בכך לנהוג ב"הפרדה וולונטרית" בתוך האוטובוס. למרבה הצער, פסק הדין לא מסביר כיצד ניתן לאפשר ליחידים ויחידות לנהוג ב"הפרדה וולונטרית" באוטובוס ובה בעת להגן על זכותם של כל האחרים והאחרות לשבת היכן שהם חפצים באותו אוטובוס. פסק הדין גם אינו נותן מענה לקושי שבזיהוי "הפרדה וולונטרית" בתוך קהילה אוטוריטטיבית, שבה כל חריגה מנורמות ההתנהגות המקובלות כרוכה בסנקציות גלויות וסמויות כנגד יחידים ויחידות סוררים.

בין הפרדה וולונטרית להפרדה בכפייה

בעקבות פסק הדין בעניין רגן נתלו באוטובוסים מדבקות שבהם נכתב: "כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר. הטרדת נוסע בעניין זה עלולה להיות עבירה פלילית". יתרה מזו, למרות שבמקור בית המשפט התיר להשאיר את הדלת האחורית פתוחה לעלייה ייעודית של נשים בקווי התחבורה המשרתים את הציבור החרדי, היתר זה בטול שנים אחדות לאחר מכן. צוות בדיקה במשרד המשפטים, שמונה לבחון את התפשטות התופעה של הדרת נשים במרחב הציבורי קבע בשנת 2013 כי ההחלטה על המשך פתיחתה של הדלת האחורית אינה סבירה, שכן "קיים חשש ממשי...לפיו הלחץ החברתי, בשילוב עם פתיחת הדלת האחורית, מקשה על נשים המעדיפות לשבת מקדימה לעשות כן באמצעות עלייה מהדלת הקדמית".[24] היועץ המשפטי לממשלה אימץ מסקנות והמלצות אלו והפיץ אותן כהנחיה מחייבת לכל משרדי הממשלה והנחיה זו אף עוגנה בהחלטת ממשלה.[25]

עם זאת, מתברר כי לנסיגה המאוחרת של המדינה מההסדרה האקטיבית של ההפרדה באוטובוסים, ולאימוץ הרשמי של העיקרון של "הפרדה וולונטרית" כעיקרון מנחה חדש, לא הייתה השפעה של ממש על מציאות ההפרדה, שכבר נוצרה בקווי האוטובוס המשרתים את הציבור החרדי. כך למשל, חני וויזר, בלוגרית חרדית תיארה לפני שנים אחדות את חווית הנסיעה העכשווית בתחבורה ציבורית של אישה חרדית, שפשוט "לא אוהבת לשבת בסוף האוטובוס":

"בדרך כלל ברחוב עזרא, אני נקרעת. שואלת את עצמי: 'אולי תעברי ודי?'. בעיקר חוששת שיעלה לאוטובוס מישהו שחושב שמדובר ב'יהרג ובל יעבור' ואז זה יגמר בעיכוב מטורף ובניידת משטרה. אחר כך אני חושבת: רגע, אבל זה לא יהודי. זה לא בסדר, אין הלכה כזו. למה שאתן יד למנהג משונה ומבזה שמטיל עלי הגבלות? אז אני נשארת במקום, שמה אוזניות, משתדלת להיות אדיבה ולא מעצבנת ובעיקר בלתי נראית. אבל הם לא נותנים לי. אף פעם לא נותנים. הציבור החרדי דוחף אותי בכל שבוע להיות רוזה פארקס. נמאס לי, בחיי שנמאס. ...אני לא פמיניסטית. לא מאמינה בשוויון זכויות ולא בזכויות יתר. ... רק דבר אחד קטן, אני לא אוהבת לשבת בסוף האוטובוס...לפעמים אני מצביעה על המדבקה האדיבה של אגד, שאומרת שאסור להטריד נוסעים בנוגע למקום מושבם, והם אומרים לי 'זה לא החוקים שלנו, לנו יש את החוקים של התורה'. ... באיזו זכות האנשים האלו כופים עלי את החומרות שלקחו על עצמם".[26]

גם יוכבד הורוביץ, אשה חרדית, המרבה לנסוע באוטובוסים, שנהוגה בהם הפרדה, העזה לפני עשור שנים לקרוא תיגר על המוסכמה הבלתי כתובה, שבקו 451 המחבר בין אשדוד לירושלים, גברים יושבים מלפנים ונשים מאחור. היא התיישבה באחד המושבים הקדמיים תוך שהיא נאלצת לספוג לאורך הנסיעה את צעקותיו של גבר חרדי שלא הפסיק לקרוא לעברה בזעם "מהדרין" "מהדרין", "אחורה" "אחורה", "אזור של גברים", "נשים אחו-רה".[27] עם זאת, יוכבד הורוביץ וחני וייזר, שהעזו לקרוא תיגר על הסדר המגדרי החדש בקווי התחבורה לאוכלוסייה החרדית, ואף התייצבו בגלוי ובשמן מאחורי אקט המחאה הזה הן החריג כיום בציבור החרדי. אמנם, יוכבד הורוביץ קיבלה באופן פרטי לא מעט תמיכה. "אשה אמיצה", "זכית", "קידשת שם שמים ברבים", היו חלק מהתגובות שקיבלה גם מזרים, שבירכו אותה על המעשה שלה.[28] התמיכה המחתרתית הזו מילאה אותה בזמנו תקווה שהמעשה שלה יעודד מחאה רחבה יותר בתוך הקהילה שלה. "עכשיו אני מחכה שנשים נוספות יתחילו לדבר", היא הכריזה לאחר מעשה, אבל זה לא קרה.

האמור לעיל מחדד אפוא את הקושי שבעמדה לפיה מתן לגיטימציה רחבה להפרדה אינו משפיע ואינו פוגע בציבור שאינו מעוניין בה. כזכור, עמדה זו היא הרגל השלישית עליה נשענים מצדדי ההפרדה וביסודה המשגת ההפרדה כעניין וולונטרי, שאין בו כפייה. אבל, כפי שהדיון עד כה חשף, בלתי אפשרי לדבר על הציבור החרדי במונחים מונוליטיים, ולא קיימת זהות של צרכים ואינטרסים בין קיצונים למתונים בתוך ציבור זה. מכיוון שכך, בכל מצב שבו ניתן הכשר משפטי ליצירתה של זירה חדשה של הפרדה במרחב הציבורי, בין אם זה באוטובוסים או באירועים, יש בהכרח יסוד של כפיה במהלך זה. מבחינה זו אין הבדל של ממש בין חני וויזר ויוכבד הורביץ, הנשים החרדיות שניסו להיאבק לבדן על מקומן באוטובוס, לבין רכזת התרבות העייפה מהשומרון, שהסבירה לזמר אריאל הורוביץ: "אני שונאת את ההפרדה הזאת. רק הכי קיצוניים אצלנו רוצים אותה, וכולנו נכנעים להם". באוטובוס, כמו באירוע הציבורי, הוויכוח ביחס להרחבת ההפרדה בין נשים לגברים לזירות ציבוריות חדשות, הוא חלק ממאבקי כוח בין קיצונים למתונים בציבור החרדי וגם בציבור החרדלי. הקיצוניים הם לרוב קולניים יותר. כמי שמתיימרים לדבר בשם ההלכה ולהציג את עניין ההפרדה כמתחייב מעקרונות הלכתיים של טהרה וצניעות, הם מציירים את הרוב המתון ככזה שאינו נאמן מספיק לערכי הדת ובכך יוצרים עליו לחץ לשתף פעולה.

ויובהר, הוויכוח, שהולך ומתעצם בשני העשורים האחרונים בתוך החברה החרדית והחרדלית הוא לא ביחס לעצם נחיצותה של ההפרדה בין נשים לגברים בזירות מסורתיות פנים קהילתיות כמו בית הכנסת, או מערכת החינוך. השאלה היא לא האם תהיה מחיצה בבית הכנסת ובאולמי שמחות, אלא מה יהיה גובה המחיצה והאם משפחות חרדיות חייבות לשבת בנפרד גם באוטובוס, ובאירועי תרבות לכל המשפחה. לכן, כשרשויות השלטון מתערבות ומספקות הכשר משפטי, תשתיות, או מימון ציבורי לקיום מסגרות של מתן שירותים ציבוריים בהפרדה בין נשים לגברים, הן למעשה נוטלות צד בוויכוח כוחני – פנים קהילתי, ומחלישות את מי שנמצאים ונמצאות מלכתחילה בעמדת נחיתות בוויכוח הזה. אין כאן מתן מענה ניטרלי לצורך דתי גורף של ציבור הומוגני, אלא אימוץ של עמדה אחת, קיצונית יותר, ודחייתה של העמדה האחרת. יתרה מזו, נראה שבנסיבות אלה, דווקא הטלת איסור משפטי על ארגון המרחב הציבורי בתנאים של הפרדה, מגנה יותר על הערך של "הפרדה וולונטרית". על פניו, לו הייתה תמיכה גורפת בציבור הדתי והחרדי בהרחבת ההפרדה הממוסדת לכל זירה במרחב הציבורי, הנשים והגברים בציבור זה יכלו לבחור להתיישב בהפרדה בכל אירוע הנערך למענם, ללא צורך בארגונו מראש של המרחב באמצעות מחיצות, הפרדות, שילוט והכוונה כופה. אולם, כפי שסיפור האוטובוסים מלמד, מהלך אמיתי של "הפרדה וולונטרית" אינו אפשרי בתוך ציבור זה בדיוק בשל חילוקי הדעות העמוקים בסוגיה זו. בשל כך, ובניגוד לטיעוניהם של מצדדי ההפרדה, אין שום אפשרות לתת היתר רחב להפרדה במרחב הציבורי מבלי לפגוע במי שאינם מעוניינים בהפרדה זו.

הפרדה כאפליה

לצד הדברים הללו, חשוב לזכור כי לא ניתן לדבר על הפרקטיקה של הפרדה בין נשים לגברים ולדון בשאלת הרחבתה לזירות חדשות במרחב הציבורי במנותק מהרציונליים המינניים העומדים בבסיסה. הצידוק העקרוני להפרדה בין נשים לגברים שואב את תוקפו משני סוגים של עקרונות הלכתיים, הקושרים את האישה ואת נוכחותה במרחב הציבורי למיניות, חטא וטומאה מצד אחד, ולקלות דעת וחולשה אינטלקטואלית מהצד השני. מדובר במערך של תפיסות המשרטטות הבחנה ברורה בין נשים לבין גברים ביחס למהותם השונה, ובהתאם ביחס לתפקידם החברתי המובחן וליחסים הראויים ביניהם. לתפיסות אלה יש אפוא גם היבט היררכי מובהק: מהותן השונה של נשים היא במהותה שונוּת, שיש בה נחיתות, ונחיתות זו מספקת את הרציונל לא רק להפרדה בינן לבין גברים אלא גם להדרתן מעמדות כוח והשפעה במרחב הציבורי.[29] כך, נשים חרדיות מצביעות בבחירות לכנסת אך אינן מורשות להיכלל ברשימת המועמדים לכנסת של המפלגות החרדיות. מבחינה זו, הפרדה בין המינים היא לא רק פרקטיקה פיסית, אלא גם ובעיקר רעיון המשרת סדר חברתי ממוגדר והיררכי ומנציח אותו. לא בכדי, יוכבד הורביץ, אותה אישה חרדית שלפני עשור שנים עוד ניסתה להילחם על מקומן של נשים באוטובוס, לא שתקה כאשר הגבר שישב לפניה צעק עליה בזעם "אחורה, אחורה". היא פנתה אליו ואמרה: "מה זאת אומרת אזור של גברים? אזור גיאוגרפי? מה זה מהדרין? אתה מדבר על אתרוג? על לולב? בשום מקום בהלכה, לא ב'שולחן ערוך' ולא ב'יורה דעה', לא נאמר שלגבר אסור לשבת אחרי אשה, מה שכן כתוב בתורה ובהלכה זה שאסור לבזות את בני ישראל ובנות ישראל". מאוחר יותר היא הסבירה כי את מפגן המחאה שלה היא עשתה משום שהיא חוששת במיוחד מההשפעה על הבנים הקטנים: "הם לומדים שהם, האדונים, יושבים מקדימה. והם לומדים מכך שאפשר להתייחס לנשים כאילו הן זבל. אבל מאיפה הם באו? לא נשים ילדו אותם? אני באה מחינוך של בית יעקב. אבל יש לי תובנות אחרות, ובעיקר אני לא יכולה לסבול אי צדק".[30]

לפיכך, כאשר הכנסת מתגייסת לסייע בהרחבת ההפרדה המגדרית לזירות חדשות במרחב הציבורי באמצעות הקביעה כי יצירת מסגרות של הפרדה בין נשים לגברים לציבור הדתי והחרדי באירועים או בלימודים אינן מהוות הפליה, היא לא רק מאפשרת מבחינה מעשית קיומן של מסגרות אלה, אלא גם מספקת להן גיבוי נורמטיבי, ומכשירה את הרציונליים המינניים העומדים ביסודם. התוצאה היא פגיעה עמוקה בשווין המגדרי, החורגת מהמסגרת הספציפית של הפרדה מגדרית כזו או אחרת, ומקרינה באופן רוחבי על מעמדן של כל הנשים בחברה.

סיכום

חוק איסור הפליה מטיל כיום מגבלות על קיומן של מסגרות נפרדות לגברים ונשים במרחב הציבורי. כדי שהפרדה בשירותים ציבוריים לא תיחשב כהפליה נדרש קיומו של מבחן דו שלבי. ראשית, צריך לבחון האם אי ההפרדה תמנע מחלק מהציבור את קבלת המוצר או השירות. שנית, ובהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, יש לבחון האם ההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב באופיו של האירוע, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה. נייר עמדה, שגובש על ידי היועץ המשפטי לממשלה לפני שנים אחדות משרטט קווים מנחים ספציפיים ביחס לקו הגבול בין מותר לאסור בכל הנוגע לאירועים ציבורים בתנאים של הפרדה, תוך בהקשר זה מודגש "שהכלל הוא קיום האירוע במעורבות רשות ציבורית ללא נקיטת צעדים מצד הרשות שנועדו לכפות הפרדה מגדרית".[31]

התוכנית המתגבשת לתיקונו של חוק איסור הפליה, מתכננת לבטל את הסייגים המוטלים כרגע על קיומן של מסגרות נפרדות לגברים ולנשים באירועים ובלימודים ולאפשר יצירת מסגרות כאלה לכל "המעוניינים בכך" מהציבור הדתי והחרדי, תוך "התחשבות באמונותיהם ובצרכיהם הדתיים". אולם, כיצד יבררו הרשויות מהם צרכיו של ציבור גדול ומגוון, שאינו מדבר בקול אחד בסוגיית ההפרדה? כיצד יבטיחו שעצם הנחת התשתית להפרדה באירועים ובמסגרות לימודים שונות כגון הכשרה מקצועית, לא תייצר לחץ על אלה שאינם מעוניינים בהפרדה לשתף עימה פעולה? וכיצד יבטיחו שההתערבות המשפטית לא תניע שינוי מבפנים בתוך המגזר החרדי והחרדלי ותגייס כתומכי הפרדה מגדרית גם את מי שכרגע מוכנים להשלים עם קיומו של מרחב ציבורי, שאינו מופרד? סיפור האוטובוסים מספק כאמור דוגמה מטרידה לאופן שבו עצם הנחת התשתית להפרדה לא רק סייעה ביצירת מנגנוני לחץ על כל בני הקהילה לשתף פעולה עם ההפרדה, אלא גם תרמה לגיבושו של 'צורך' דתי חדש בהפרדה בין נשים לגברים בתחבורה ציבורית, שלא היה קיים מלכתחילה. במילים אחרות, ההנחה הפשטנית של תומכי ההפרדה, שאינם נמנים על הציבור החרדי או החרדלי, לפיה מופעיה החדשים של ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי הם בהכרח חלק מ"גרסה חיה של יהדות שומרת תורה ומצוות", אין לה על מה לסמוך. בסופו של יום המאבק על גדרי הצניעות בתוך הציבור החרדי אינו מאבק הלכתי, אלא מאבק על כוח, שיש לו היבטים מגדריים מובהקים. כאשר המדינה מתערבת ונותנת גיבוי לאכיפת עמדתם של שומרי הצניעות הריאקציונרים בתוך הקהילה, היא משתתפת אפוא בשרטוט מחדש של המרחב הדתי-תרבותי של ציבור זה תוך חיזוק מעמדו של נוהג ההפרדה בזירות חדשות ותוך התערבות במה שאמור להיות לכאורה ויכוח פנימי בשאלה מהי חרדיוּת ראויה. התערבות זו גם נותנת הכשר פסול לפרקטיקה, שביסודה תפיסות פוגעניות כנגד נשים, ולכן השלכותיה רחבות מהרבה מהעניין הספציפי של אירועים או מסגרות לימוד בהפרדה בין המינים.

* פרופ' נויה רימלט היא מנהלת מייסדת משותפת של הפורום למשפט, מגדר ומדיניות חברתית וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

אזכור מוצע: נויה רימלט ״הפרדה בין גברים לנשים ועריצות הקנאים״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (3.1.2023) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/rimalt.

[1] אריאל הורוביץ ״איראן זה לא כאן״ ישראל היום (24.11.2022) https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/13352565. [2] חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א–2000, ס"ח 58 (להלן: "חוק איסור הפליה"). [3] ראו סעיף 97 להסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין מפלגת הציונות הדתית וכן סעיף 108 להסכם הקואליציוני עם מפלגת יהדות התורה הקובע: "על מנת לעגן את שהיה נהוג במשך עשרות שנים וכדי לתקן את העיוות בסטטוס קוו שנעשה לאחרונה יתוקן חוק איסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000, כך שתעוגן בו האפשרות לקיום אירועי תרבות או לימודים של חרדים ודתיים המעוניינים בכך המיועדים לציבור כאמור או נושאים אופי דתי מובהק, תוך התחשבות באמונותיהם ובצרכיהם הדתיים לרבות בהפרדה מגדרית. בתנאים אלה הפרדה לא תחשב להפליה אסורה...". [4] באופן ספציפי נקבע בסיפא של הסעיף הרלוונטי בהסכמים הקואליציוניים כך: "...כמו כן, יתוקן החוק האמור באופן שיאפשר יצירת וקיום קהילות מגורים על רקע דתי וכן באופן שימנע פגיעה בבית עסק פרטי שנמנע מאספקת שירות או מוצר בשל אמונה דתית, ובתנאי שמדובר בשירות או מוצר שאינו יחודי ושניתן להשיג חלופה דומה בקרבה גיאוגרפית במחיר דומה". [5] מתן כהנא @MatanKahana)) טוויטר (20.11.2022, 8:58) https://twitter.com/MatanKahana/status/1594223762261835776. [6] עת"מ 17029-08-19 שדולת הנשים נ' עיריית עפולה (11.8.2019). [7] בג"ץ 3865/20 שוקרון נ׳ המועצה המקומית קריית ארבע (7.10.2020). [8] בג"ץ 8010/16 ברזון נ׳ מדינת ישראל (12.7.2021). [9] הועדה להגברת השימוש בתחבורה ציבורית בקרב המגזר החרדי דין וחשבון (1997). [10] בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה, פ״ד סד(2) 530, פס' כ"ג לפסק הדין של השופט רובינשטיין (2011). [11] נתוני הסקר פורסמו בחוברת שהפיקה חברת אגד בשנת 2006 לקראת יום עיון שקיימה בנושא מערכת היחסים בין אגד ללקוחותיה החרדים. מהחוברת מתברר כי הסקר נערך בקבוצות מיקוד עם משתתפים מהחוגים החרדים בלבד במלון מוריה בירושלים. בפועל נערכו 10 קבוצות מיקוד, נפרדות לנשים ולגברים בהנחייתו של ד"ר אבינועם ברוק, ממנהלי מכון המחקר Market Watch. [12] נויה רימלט ״המשפט כסוכן של רב תרבותיות: על אוטופיה ומציאות בפרשת ההפרדה באוטובוסים״ משפטים מב 773 (2012) (להלן: המשפט כסוכן של רב תרבותיות). [13]ס׳ 3(ד)(3) לחוק איסור הפליה. [14] המשפט כסוכן של רב תרבותיות, לעיל ה״ש 12. [15] רדז'מינסקי ״מ׳טוהר המחנה׳ משתלט גם על אגד״ בחדרי חרדים (18.9.2002) https://www.bhol.co.il/forumS/topic.asp?topic_id=192352. [16] ישראל כהן ״ראש 'משמרת הצניעות' פוטר על ידי בית דין״ כיכר השבת (12.8.2012) https://www.kikar.co.il/haredim-news/99801. [17] ראו לעיל ה״ש 11. [18] הוועדה לבדיקת הסדרי ההסעה בתחבורה ציבורית בקווים המשמשים את המגזר החרדי דוח מסכם (2009). [19] שם, בעמ' 18. [20] ראו המשפט כסוכן של רב תרבותיות, לעיל ה״ש 12 בעמ' 788–789. [21] שם, בס׳ 49–51. [22] אסתי רידר-אינדורסקי ושאינן נראות : פמיניזם חרדי : המקרה של "לא נבחרות לא בוחרות"92 (2018). [23] עניין רגן, לעיל ה״ש 10. [24]משרד המשפטים דו״ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי (2013). [25]מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה ללימור לבנת, שרת התרבות והספורט, בעניין המלצות דו״ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת נשים (07.05.2013); החלטת 1526 של הממשלה ה-33 ״מניעת הדרת הנשים במרחב הציבורי״ (30.3.2014). [26] שחר אילן "ליד קוקה קולה כבר היו לי דמעות בעיניים, אבל לא עברתי לחלק האחורי" הארץ (14.7.2015) https://www.haaretz.co.il/blogs/shaharilan/2015-07-14/ty-article/0000017f-f89e-d2d5-a9ff-f89ecb9a0000. [27] תמר רותם ״רוזה פארקס האמיתית״ הארץ (23.12.2011) https://www.haaretz.co.il/magazine/2011-12-23/ty-article/0000017f-e82b-df5f-a17f-fbff11020000. [28] תמר רותם ״האוטובוס ממשיך לנסוע״ הארץ (30.12.2011) https://www.haaretz.co.il/magazine/2011-12-30/ty-article/0000017f-e1c8-d75c-a7ff-fdcd66fc0000. [29] לדיון רחב יותר ברציונליים ההלכתיים המצדיקים את ההפרדה בין נשים לגברים בזירות שונות ואת הדרתן של נשים ממרחבים אחרים ראו: נויה רימלט ״הפרדה בין נשים לגברים כהפליה בין המינים״ עלי משפט ג 99 (2003). [30] רותם, לעיל ה״ש 27. [31] ס׳ 10 לסיכום דיון לשכת היועץ המשפטי לממשלה ״הפרדה מגדרית באירועי תרבות במעורבות רשויות מקומיות״ (18.8.2019) https://www.gov.il/BlobFolder/generalpage/legal-opinions-01/he/legal-opinions_lo-ag-22-8-2021.pdf.