על אבהות מכוח זוגיות, על אימהות מכוח התקשרות ועל פונדקאות שלא מדעת

Pdf

א.    פרשת תינוקת המריבה מבית חולים אסותא

פרשת הילדה סופיה מבית חולים אסותא גררה בעקבותיה תגובות סוערות. שני זוגות הורים אוחזים בה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. מצד אחד, הוריה הגנטיים שבית החולים התרשל ושתל את המטען הגנטי שלהם ברחמה של אישה אחרת, ומצד שני, אותה אישה אחרת, שילדה את סופיה ושדימתה שהיא ובן זוגה ההורים הגנטיים שלה. בית המשפט ניצב לפני הכרעה האם לסרב לקרוע אותה מזרועות האם שילדה אותה ושהיא ובן זוגה גידלו אותה במשך כשנתיים, או שומה עליו, עם כל הכאב והצער, להחזיר את הילדה להוריה ה׳אמיתיים׳, פרי התוצר הגנטי של אמה ויוצאת חלציו של אביה הזועקים על העוול שנגרם להם.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה,[1] אמור היה להחליט בשאלה מי הם הוריה של הילדה, אך גם בשאלה מה מתחייב מטובתה ובמיוחד האם מבחינה זו עדיפים שיקולים לטווח הקצר או שיקולים לטווח הארוך. עמדו בפניו שתי חוות דעת מקצועיות. האחת, תסקיר מטעם פקידת סעד הממליצה להותיר את הילדה אצל הוריה המגדלים, והאחרת, חוות דעת של פסיכולוג  מומחה הממליצה להעביר את הילדה בהקדם להוריה הגנטיים. המלצת תסקיר פקיד הסעד באה בשל ההתקשרות הנפשית שנוצרה בין הילדה וההורים המגדלים, והקושי והנזק שעלולים להיגרם לה כתוצאה מן הניתוק, ואילו חוות דעתו של המומחה עמדה על הנזק לטווח הרחוק העלול להיגרם לילדה כתוצאה מניתוקה מהוריה הגנטיים. עם זאת, אף בתסקיר עצמו הודגש כי אילו הייתה עולה הסוגייה סמוך לאחר הלידה, הייתה באה המלצה ברורה וחד משמעית להעביר את הילדה להוריה הגנטיים. אבל כיוון שחלף זמן בינתיים, ונוכח ההתמשכות הצפויה של ההליך, מכריע בעיניהם השיקול שיש למנוע את הנזק העלול להיגרם לילדה כתוצאה מן הניתוק מן ההורים המגדלים. משמע, שתי חוות הדעת גרסו שהוריה של הילדה הם הוריה הגנטיים, אלא שנחלקו בדעה אם טעמים כבדי-משקל של טובת הילדה מחייבים בכל זאת להותיר אותה בחזקת בני הזוג המגדלים אותה. בית המשפט, בסופו של דבר, גרס שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה על פיה התועלת לטווח הרחוק בהעברתה של הילדה להוריה הגנטיים עולה על הנזק שיכול וייגרם לה בטווח הזמן הקצר.

מהצגת הדברים עולה כי יש להפריד בין שתי שאלות שונות, והן: שאלת זיהוי הוריה של הילדה, דהיינו האם הם הוריה הגנטיים או שמא האם היולדת ובן זוגה, ואם תמצא לומר שהוריה הגנטיים הם הוריה, האם בכל זאת שיקולי טובתה מחייבים השארתה אצל הוריה המגדלים.

ב.     זיהוי ההורים: מי אבי הילדה?

נפתח בשאלת הזיהוי. יש הרואים את חזות הכל בשאלה מי היא אימו של ילד, אימו הורתו או אימו יולדתו, אימו הגנטית או אימו הפיזיולוגית, אבל מן הראוי לדון בשאלה נוספת שלכאורה נדחקת הצידה, והיא מי הוא אבי הילדה.[2] במבט ראשון, נראה שלשאלה זו יש תשובה ברורה וחד-משמעית. אבי הילדה הוא אביה הגנטי. הוא איננו תורם זרע אנונימי שמסר את זרעו לאישה בלתי ידועה לו. הוא ביקש בזרעו להפרות את אשתו, אלא שבטעות הועברה הביצית המופרית לרחמה של אישה אחרת. אפילו לגבי אדם שעשו שימוש בזרעו לאחר מותו מבלי שהייתה לו, כמובן, שליטה על השימוש בזרע, פסק בית המשפט העליון לאחרונה שיש לראות בו כאבי הילדה שנולדה שנים רבות לאחר מותו. עצם העובדה שהילדה היא צאצאית גנטית של האב הופכת אותה בעיני החוק לילדתו.[3] האם התפתחויות אחרות בפסיקה בהגדרת ההורות מחייבות לשקול מסקנה אפשרית אחרת? מכאן שעלינו תחילה להרחיב את הדיבור על אדני ההורות במשפט הישראלי, ומהם נגזור את מסקנתנו. הבהרה זו תועיל לנו גם לבירור השאלה מי היא אימו של ילד.

ג.     אדני ההורות במשפט הישראלי

בפסק דין מנחה הציג בית המשפט העליון, מפי השופט ניל הנדל, ארבעה אדנים חלופיים שעל כל אחד מהם ניצבת הורות אפשרית.[4] הראשון שבהם הוא כמובן ההורות הטבעית, וכדרכו של עולם הוריו של ילד הם אלה שהביאו אותו לעולם בדרך הטבע. הם הרו אותו והם ילדו אותו. השני, זיקה פיזיולוגית, לפיו האם היולדת מוכרת כאימו של הילד, הגם שאינו אימו הגנטית. השלישי הינו אימוץ, והרביעי הורות מכוח זוגיות להורה הגנטי או הפיזיולוגי, המכונה ״זיקה לזיקה״.

1.     הורות גנטית

כפי שקובע בית המשפט באותה פרשה, לאחר שהציג את ארבעת האדנים להורות, ״הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות״.[5] לכאורה, מאותגרת ההורות הגנטית עקב התרחבות השימוש בטכניקות המלאכותיות של ההולדה, בהן בין היתר נעשה שימוש במטען גנטי של אדם זר, או בשירותי פריון מחוץ למשפחה דוגמת פונדקאות. זה מחייב אותנו לחזור למושכלות ראשונים בהגדרת ההורות.

יש להקדים ולומר שהשאלה מי הם הוריו של ילד מתעוררת בראש ובראשונה לצורך זיהוי אותם האנשים עליהם מוטלת האחריות ההורית. הרי בהחלט יתכן שילד יהיה בלתי רצוי כלל, למשל משום שנתגלה שהוא בעל צרכים מיוחדים, ובמקרה זה עשויה להתעורר השאלה ממי אנו מצפים שיגדל את הילד. האחריות ההורית היא המושג הראשוני שעל פיו עלינו לעצב את ההגדרות ההוריות ואת זכויות ההורים. כך הוא הדבר גם לפי אמנת זכויות הילד.[6] הזכות להורות, שמשמעה הזכות למלא חובה כלפי הילד, באה בעקבות הטלת האחריות ההורית ומשתלבת אתה יחד. האחריות ההורית נשענת על הזיקה הטבעית, הביולוגית, של אדם כלפי ילדו. ההגדרה הביולוגית של ההורות אחוזה בהנחה שיש משמעות פסיכולוגית וחברתית עמוקה לעצם הקירבה הטבעית המקלה על ההזדהות הרגשית עם הצאצא ומבטאת את רצונו הטבעי של ההורה להמשכיות. גם לאחר שהתבגר הילד, חשיבותה של הקירבה הטבעית באה לידי ביטוי בהכרה בזכותו להתחקות אחר שורשיו הביולוגיים, גם אם נותק מהם. ההגדרה הביולוגית עומדת על רגליה העצמאיות ואינה רק פועל יוצא מטובת הילד.[7] אבל היא שלובה לבלי הפרד עם המתחייב מטובת הילד מתוך ההנחה, שאמנם ניתנת לסתירה, שהוריו הביולוגיים של ילד הם הטובים ביותר לגדלו ולחנכו. גם במקרה זה לא נעשית השוואה בין ההורים הביולוגיים לבין משפחה פוטנציאלית אחרת, ורק אם הוריו מחמת מצבם או התנהגותם אינם מסוגלים לגדלו, עלול לפקוע מעמדם כהורים.[8] יש לשים לב שבחינת טובתו של הילד מתקיימת בשתי רמות של דיון: ברמה התיאורטית, המופשטת, על פיה מוגדרת הזיקה הראשונית בין הורה לילדו, וברמה הקונקרטית על פיה נבחנת, בדיעבד, טובתו של הילד המסוים. ברמה התיאורטית מוגדרת הזיקה הראשונית בין ההורה לילדו בתוקף פוסטולט מוסרי התובע מההורה הביולוגי לגלות אחריות כלפי ילדו. כדי להעמיד את מחויבותו של אדם כלפי ילדו על יסוד תשתית חברתית מוצקה ובלתי מתפשרת, מן הראוי להמעיט ביצירת חריגים להגדרה הביולוגית העלולים לכרסם בתשתית זו ולמוסס את התוקף המוסרי הנתבע מכוחה.[9]

עם זאת, ברמה הקונקרטית יש לבחון אם טובתו של הילד המסוים איננה מחייבת בדיעבד שינוי בזיקת ההורות, או בתוצאות המשפטיות הצומחות ממנה. הזיקה הטבעית עלולה להיכשל, למשל, מחמת אי־מסוגלות הורית, בין כאשר ההורה מודע למצבו ומסכים על מסירתו של הילד לאימוץ, ובין כאשר בית המשפט מכריז על הילד כבר־אימוץ חרף התנגדות ההורה. מסירה לאימוץ מחוללת שינוי מאוחר בזיקה הראשונית של ההורות, וזאת כדי לענות בבת אחת הן על צרכיו של הילד הזקוק לסיכוי שני לגדול בבית אוהב, הן על צרכיהם של הורים טבעיים שאינם מסוגלים לגדל את ילדם, והן על הצרכים של הורים חשוכי ילדים המבקשים להיבנות ולגדל ילד שיהיה כמו ילדם הטבעי.

הצורך של הורים חשוכי ילדים להיבנות מחייב קביעת חריגים להגדרה הביולוגית של ההורות. כאשר הורים נזקקים לתרומה גנטית מתורם זר, אלמוני, מן ההכרח לגרוס שעם מסירת התרומה הגנטית ניתקת זיקתו  של התורם לילד העתיד להיוולד. אם לא נניח כן, עלול להיות שתורם זרע אשר הצליח להגיח מחשכת אלמוניותו יוכל לדרוש לממש את מעמדו כהורה כביכול, כשם שהוא עלול להיות חשוף לתביעות כלפיו כגון מזונות לילד. אין צריך לומר שסיכונים אלה, המתגברים ככל שעושים שימוש בשיטות מדעיות להוכחת הורות, עלולים לקעקע את ציפיות הצדדים ולפגוע במאמצים לסייע לאנשים חשוכי ילדים להיבנות. וכי מי ירצה לתרום זרע, אם יידע שתוטל עליו חובת מזונות ילד אם זהותו תתגלה? לא כאן המקום לדון בסייגים שחוק מידע גנטי, התשס"א-2000, מעמיד בפני הבאת ראיות גנטיות בנושא זה. אך המטרה שיש לשאוף אליה היא שתורם זרע לא יוכר כאבי הילד חרף אבהותו הגנטית.[10] אמנם אין הוראה מפורשת על כך בחוק, אך הפסיקה כבר מגלמת את הפרשנות העתידה בעניין זה.[11] לגבי תורמת ביצית, נקבע הדבר בחוק בפירוש.[12] חריגים אלה אינם מאיימים על ההגדרה הביולוגית בהיותם משתבצים בקטגוריה מוגדרת בה התורם הוא אלמוני שאין לו קשר ישיר עם האישה העתידה ללדת את הוולד שנולד מתרומת זרע או תרומת ביצית.

2.     הורות פיזיולוגית

כאשר נזקקת אישה לתרומת ביצית, לאור העובדה שתורמת הביצית האלמונית איננה נחשבת כאימו של הילד, ברי כי האישה היולדת תוכר כאם הילד. אין היא זקוקה לצו הורות לטובתה שכן לא עומדת מולה אישה אחרת שהייתה מעורבת בתהליך ההיריון והלידה. לעומת זאת, בהליך פונדקאות שתי נשים היו מעורבות בתהליך, ולכן נדרש צו הורות לטובת ההורים המיועדים,[13] אלא אם כן הדבר נוגד את טובת הילד. עם לידתו הוא יהיה במשמורתם,[14] ועם מתן צו ההורות הוא יהיה ילדם לכל דבר ועניין.[15] רק כאשר חל שינוי בלתי צפוי בנסיבות שיש בו כדי להצדיק בקשה של האם הנושאת לחזור בה, וטובת הילד אינה נפגעת,[16] יינתן צו הורות לטובת האם הנושאת. כך יכול להיות, למשל, אם ההורים המיועדים חזרו בהם, או שחלו במחלה קשה, או התגלתה אצלם אי־מסוגלות הורית, וכיוצא בזה. אפשר לומר כי החוק מכיר בכך שבכוח יש לילד שתי אימהות, אך בפועל ניתנת בכורה מראש לבני הזוג המיועדים, תוך ששומרים על האם הנושאת כרשת ביטחון שתחול בנסיבות חריגות שהתפתחו מאוחר יותר. הקושי המיוחד במקרה שלפנינו הוא שנוצרה פונדקאות שלא מדעת, בה האם הנושאת בלא יודעין החזיקה ברחמה עובר שהוא תוצר גנטי של אנשים אחרים.

3.     ״זיקה לזיקה״, או הזכות להורות משותפת

יכול שיקנה אדם הורות מכוח זוגיות להורה הטבעי. כך הוא הדבר בבן הזוג המסכים של אישה שקיבלה הזרעה מלאכותית מתורם זר. כך הוא הדבר באם מיועדת בפונדקאות שנזקקה לתרומת ביצית, אך בן זוגה הוא שהפרה בזרעו אותה ביצית. ההעדפה הניתנת להורים המיועדים מיוסדת על הורותם הגנטית ועל הסכמת  הצדדים. במקרים בהם האם המיועדת נזקקת לתרומת ביצית קונה היא את מעמדה מכוח הזוגיות בינה לבין נותן הזרע, כמובן גם בתוקף ההסכמה בין הצדדים. שכן, יש להדגיש שחוק הפונדקאות עומד על הדרישה שנותן הזרע יהיה האב המיועד,[17] בעוד שהאם המיועדת יכול שתיזקק לתרומת ביצית.[18] אך יש להדגיש כי במקרים אלה קונה אדם הורות מכוח זוגיות רק מתוקף העובדה שההורה הגנטי האלמוני, בין אם זה תורם זרע ובין אם זו תורמת ביצית, איבד את מעמדו כהורה משפטי. הוא הדין לבני הזוג המיועדים הרוכשים את מעמדם כהורים מכוח העובדה שהאם הנושאת איבדה מעמד של הורה. רק על חורבותיה של ההורות הביולוגית נבנית הורות משפטית של בן הזוג המסכים ושהיה מעורב בתהליך ההיריון והלידה.[19]

ד.     סיכום ביניים

המסקנה שניתן להגיע אליה עד כה היא שאבהותו של ההורה הגנטי בפרשה זו עומדת על תשתית מוצקה. הוא אינו תורם זרע אלמוני שמסר זרעו לשם הפרייתה של אישה אלמונית. אפילו היינו רואים ביולדת את אמה של הילדה – ואין אני סבור כך – לא יוכל בן זוגה של היולדת לקנות אבהות המפקיעה את הורותו של האב הגנטי. כאמור, זיקה לזיקה או אבהות מכוח זוגיות יכול אדם לקנות כאשר אין הורה אחר לילד.

ומה דינה של האם? הֲאִם האֵם הנושאת יכולה לקנות אימהות מכוח ההיריון והלידה? כאמור, נקודת המוצא להורות היא ההורות הגנטית. האם הגנטית לא הייתה תורמת ביצית אנונימית שנמנעה מליטול חלק פעיל בהולדתה של הילדה. לו הייתה זאת פונדקאות יזומה, היינו אומרים שבדרך כלל יש לתת תוקף לציפיות הצדדים כפי שמורה חוק הפונדקאות,[20] למעט נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. האם עלינו לגרוס אחרת משום שלפנינו פונדקאות שלא מדעת?

ה.    פונדקאות שלא מדעת

אין לזלזל כמובן בתרומתה של האם הנושאת, שאינה האם הגנטית, לגידולה של הילדה. היא אשר נתנה לה חיים תוך אמונה תמימה שהיא אימה. אבל אין בשיקולים אלה, כשהם לעצמם, כדי להפקיע את אימהותה של האם הגנטית.[21] כוחה של ההורות הגנטית בהעברת המטען התורשתי מן ההורה לילד, על המשמעות הפסיכולוגית ארוכת הטווח שיש לעובדה זו על התפתחות גופו ואישיותו של הילד. כך, למשל, הפונדקאית לעולם לא תוכל לצפות לזהות את פניה של התינוקת בתוך קהל גדול של אנשים על יסוד דמיון חיצוני לה.[22] ובעוד שילד בהתבגרו עשוי להתחקות אחר שורשיו הגנטיים, אם גדל, למשל, אצל משפחה מאמצת,[23] ספק אם משאלה כזאת תהיה מובעת באותה עוצמה כלפי זהות האם הנושאת כאשר הילד נולד בהליך פונדקאות.[24] אכן, בעבר ראו באם היולדת את אימו של הילד. אך היה זה לפני שנוצר פיצול אפשרי בין האם היולדת לבין האם הגנטית.

ללא ספק, בעבר נהנתה האם היולדת מן היתרון שזהותה כאם אינה מוטלת בספק. לכן, אמרו הרומאים Mater semper certa est, pater numquam  (״בטוחים אנו תמיד מי האם, אך לעולם לא נדע מי האב״),[25] או בניסוח אחר מפי מלומד הבריטי: "אימהות היא עניין של עובדה, אבהות היא עניין של דעה״.[26] אך התפתחויות טכנולוגיות בהוכחת הורות ובהפריות מלאכותית הפקיעו את הרלבנטיות של אמרות אלו. זהות האב איננה עוד רק עניין של סברה אלא הפכה עניין של עובדה, וזהות האם הפכה להיות בגדר ספק לאחר שאימו יולדתו של תינוק אינה תמיד אימו הורתו. העובדה שילדה אותו אינה אומרת בהכרח שהיא אימו הגנטית.

ו.      שיקולי טובת הילד

אכן, גם אם מזהים את ההורים הגנטיים כהורי התינוקת, יש הטוענים ששיקולי טובת הילדה מחייבים שלא לקרוע אותה מזרועות ההורים המגדלים אותה זה שנתיים. טענה זו נסמכת על הגרסה שמבחינת המאזן הסופי של שיקולי טובת הילד, הורות פסיכולוגית עדיפה על פני הורות ביולוגית.[27] טענה זו אומרת שאסור לנתק את הקשרים הפסיכולוגיים שנרקמו בין הילד לבין אותו מבוגר או מבוגרים שהילד ראה בהם כהוריו, ויש  לשמור על המשכיות בלתי מופרעת ביחסים בין הילד לבין הוריו הפסיכולוגיים. ויש לדייק בדבר: טענת ההורות הפסיכולוגית אינה אומרת שההורים הפסיכולוגיים הפכו להיות הורים בעיני החוק. כל שהיא אומרת שזכותם הראשונית של הורים ביולוגיים לגדל את ילדם צריכה להיכנע בפני שיקולים עדיפים ומכריעים של טובת הילד המחייבים, לפי אותה טענה, לשמור על רציפות פסיכולוגית בקשרים הנפשיים שנרקמו בין הילד לבין המגדלים אותו.

זו בעצם הייתה הטענה שנטענה בפרשת הילדה הברזילאית ברונה שנלקחה שלא כדין מאמה הטבעית, ונמסרה לידי הורים ישראליים שהוטעו לחשוב שניתנה הסכמת האם לאימוצה של הילדה. אך בית המשפט העליון לא שעה לטענה זו, והורה על החזרתה של הילדה לאמה בברזיל.[28] יש אמנם לפקפק בנכונות מסקנתו הסופית של בית המשפט לאור העובדה שהתברר, לפחות בדיעבד, שהחזרתה של הילדה לברזיל הייתה לרעתה ושאמה הביולוגית לקתה באי־מסוגלות הורית. אך אין בכך כדי לגרוע מהמשמעות העקרונית של אותה החלטה המסרבת להתכחש למעמדם של ההורים הטבעיים הזכאים לגדל את ילדם רק מפני שבינתיים, מחמת נסיבות שלא היו בשליטתם, גדל ילדם אצל משפחה אחרת.

טובת הילדה לטווח הרחוק היא אשר מכריעה את הכף, חרף הנזק לטווח הקצר בניתוקה מהוריה המגדלים, וכפי שפסק בית המשפט לענייני משפחה. אמנם אם אפשר היה להביא את הצדדים להסדר מוסכם בפרשה טראגית זו, לפיו שני זוגות ההורים ייטלו חלק בגידולה של הילדה, דומה שכל הצדדים היו יוצאים נשכרים מכך.

*     פרופסור מן המניין (אמריטוס), הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים.

[1]      תמ״ש (ראשון לציון) 61932-09-23 פלוני נ' פלוני (נבו 24.11.2024).

[2]      יצוין כי בן זוגה של האם היולדת רשם עצמו כאבי הילדה, אף שברור היה שאינו אביה.

[3]      רע״א 4126/24 מדינת ישראל קצין התגמולים, אגף השיקום, משרד הביטחון נ׳ פלונית (נבו 10.9.2024).

[4]      בע״מ 1118/14 פלונית נ׳ משרד הרווחה והשירותים החברתיים (נבו 1.4.2015).

[5]      שם, בפס' 8 לפסק הדין של השופט הנדל.

[6]      ס׳ 18 לאמנת זכויות הילד, כ״א 31, 221, 230 (נפתחה לחתימה ב-1990).

[7]      ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לה(1) 461 (1984).

[8]      פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך ב 224 (1989) (להלן: שיפמן משפחה).

[9]      שם, בעמ' 183-182.

[10]    פנחס שיפמן "קביעת אבהות בילד שנולד מהזרעה מלאכותית" משפטים י 63 (1980); שם, בעמ׳ 101.

[11]    ע״א 449/79 סלמה נ׳ סלמה, פ״ד לד(2) 779 (1980). בפסק דין זה נקבעה אחריותו של בן הזוג המסכים למזונות ילדה שנולדה לאשתו מהזרעה מלאכותית מתורם זר. אך דומה שבהלכה זו גלומה מסקנה נוספת המעמידה אותו בן זוג במעמד של אב לכל דבר, כפי שעולה מהתקדימים מארצות הברית המובאים באותו פסק דין, ודבר זה שולל, כמובן, את אבהותו של תורם הזרע האלמוני; וראו על כך: Pinhas Shifman, First Encounter of Israeli Law with Artificial Insemination 16 Israel L. Rev. 250 (1981); הכרה עקיפה בתרומת זרע אפשר למצוא בס' 14 לחוק תרומת ביציות, התש"ע-2010. לפסיקה אחרת לעניין ירושה, ראו: ת"ע (חדרה) 19419-02-23 פלונית נ׳ קטין (נבו 4.8.2024).

[12]    ס' 42 לחוק תרומת ביציות, התש״ע-2010. אין שום טעם להבחין לעניין זה בין תורם זרע לתורמת ביצית.

[13]    ס' 11 לחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996. ראו ההערה להלן.

[14]    שם, בס' 10(א).

[15]    שם, בס' 12(א).

[16]    שם, בס' 13 (א).

[17]    שם, בס' 2(ג).

[18]    ס׳ 6(ב) לחוק תרומת ביציות.

[19]    שיפמן משפחה, לעיל ה"ש 8, בעמ׳ 133.

[20]    ס׳ 11-10 לחוק הסכמים לנשיאת עוברים.

[21]    לאותה מסקנה ראו: עדי ניב-יגורה ורועי גילבר "פרשת החלפת העוברים: האם על המשפט לתת עדיפות לזיקה הגנטית או לזיקה הפיזיולוגית?" פורום עיוני משפט מז (2023).

[22]    Peter Singer & Deane Wells, Making Babies: The New Science and Ethics of Conception (1985).

[23]    לנושא זה מוקדש חיבורה של רות זפרן זכותו של צאצא להתחקות אחר זהות הוריו הביולוגיים (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור למשפטים", האוניברסיטה העברית בירושלים 2004). וכן: רות זפרן "״סודות ושקרים״ על שאלת זכותו של צאצא מתרומת זרע להתחקות אחר זהות אביו הביולוגי" משפטים לה 605 (2005).

[24]    אמנם ס' 16(ג) לחוק הסכמים לנשיאת עוברים מכיר בזכויות הילד לקבל פרטים על הולדתו, אך גם בספרות המשפטית, כגון בעבודתה הנ״ל של רות זפרן, ואף בכתיבתה המאוחרת בנושא זה, לא הובלטה זכות זו.

[25]    במשפט הרומאי הייתה קיימת חזקה שאינה ניתנת לסתירה, לפיה היולדת היא אמו של הילד, ודי מבחינה משפטית להוכיח את זהותה כמי שילדה את הילד. כמובן, האפשרות של פיצול בין האם הגנטית לאם היולדת לא הייתה ידועה להם.

[26]    המלומד הבריטי וולטר בג׳ט טבע את הביטוי ״Maternity is a matter of fact, paternity is a matter of opinion״ ב-1869.

[27]    לדיון נרחב במתח בין הורות ביולוגית לבין הורות פסיכולוגית, ראו: פנחס שיפמן שפה אחת ודברים אחדים: עיונים במשפט, הלכה וחברה 271-268 (מכון שלום הרטמן 2012).

[28]    בג״ץ 243/88 קונסלוס נ׳ תורג׳מן, פ״ד מה(2) 626 (1991).